כשהאמת אינה מספיקה: שני לקחים על עדות ואחריות

ההיסטוריה מלמדת לקח לא נוח: הכשלים המוסריים הגדולים לא תמיד נבעו מחוסר ידע, אלא מחוסר רצון לפעול על פיו. לעיתים העדות הייתה שם- מפורטת, אמינה ומזעזעת- והעולם בחר שלא להאמין, או שלא לפעול. שני אנשים, כל אחד בדרכו, מזכירים לנו זאת: 

יאן קרסקי, שראה וסיפר ולא האמינו לו ופרופ’ יעקב לביא – בנו של ניצול שואה שמזהיר עד היום מפני מופעים מבוימים שנועדו להטעות. אין הכוונה להשוות אירועים – אלא להתמקד מה הוא הלקח שהם מלמדים.

 העד שלא האמינו לו

יאן קרסקי (יליד 1914), היה קתולי פולני, שליח של המחתרת הפולנית ושל הממשלה הפולנית הגולה. בשנת 1942 הוא הוברח פעמיים אל תוך גטו ורשה, כדי שיוכל לראות במו-עיניו את הזוועות. מחופש לשומר הוא חדר אל מחנה המעבר שליד לובלין- תחנת איזביקה (Izbica) ששימשה מעבר אל מחנה ההשמדה בלז’ץ. הוא ראה יהודים נדחסים בכוח אל קרונות משא, בדרכם אל מותם.

קרסקי נשא את שראה אל המערב. בפברואר 1943 מסר דיווח מפורט לשר החוץ הבריטי, אנטוני אידן, ביולי 1943 נפגש עם הנשיא רוזוולט בבית הלבן. הוא לא רק דיווח הוא התחנן לפעולה- אך תחנוניו נפלו במידה רבה על אוזניים ערלות.

הרגע הסמלי ביותר היה פגישתו עם שופט בית המשפט העליון האמריקאי פליקס פרנקפורטר- יהודי בעצמו. אחרי שקרסקי תיאר את הזוועות, אמר פרנקפורטר שאין הוא מסוגל להאמין לדברים. הוא לא טען שקרסקי משקר, אך אמר שדעתו פשוט אינה מסוגלת לקלוט זאת. השגריר הפולני שנכח מחה: “הוא אינו משקר”.

הלקח אינו שלא הייתה עדות. העדות הייתה שם- מדויקת, אמיצה ומזעזעת. הכישלון היה באי- האמון ובאי-הפעולה.

הבן שמזהיר מפני התפאורה

פרופ’ יעקב לביא- מנהל היחידה להשתלות לב במרכז הרפואי תל- השומר, ובנו של ניצול שואה, נושא לקח משלים. הוא מזכיר את ביקורת הצלב האדום במחנה טרזיינשטט ב-1944. לפני הביקור ”ייפו” הנאצים את המחנה:- צבע טרי, חנויות וקפה מזויפים, הצגה מבוימת- והמבקרים יצאו עם דיווח חיובי. תפאורה אחת הספיקה כדי להטעות משקיפים בין-לאומיים ולהסתיר את האמת.

מכאן אזהרתו: אין להסתמך על סיורים מאורגנים בבתי חולים סיניים, שבהם הכל מוכן מראש ע”י המארחים, בדיוק כפי שהכל הוכן מראש במחנה טרזיינשטט.

לביא עצמו לא הסתפק באזהרה. לאחר ששמע בשנת 2005 ממטופל שנקבע לו מראש תאריך מדויק להשתלת לב בסין- דבר בלתי אפשרי- אלא אם ידוע מראש מתי ייהרג ”התורם”. הוא היה ממובילי חוק ההשתלות הישראלי משנת 2008, שסתם למעשה את הדרך ”לתיירות השתלות” מישראל לסין.

הלקח כאן כפול: תפאורה מבויימת מטעה ואדם אחד שמסרב להסב את מבטו יכול לשנות מציאות.

 שני לקחים, מציאות אחת

קרסקי ולביא מצביעים על שני כשלים שחוזרים לאורך ההיסטוריה: לא להאמין לעדות ולא לפעול על פיה (קרסקי), ולהיות מוטעים בידי מופע מבוים (לביא). שני הלקחים רלוונטים כאשר גופים עצמאיים טריבונלים, פרלמנטרים וחוקרים – מתעדים כיום רדיפה של קבוצות מיעוט, ובהן מתרגלי פאלון גונג.

אין בכך השוואת היקפים, ואין בכך השוואת אירועים. יש בכך אזהרה מוסרית: כאשר העדות כבר מונחת על השולחן, השאלה אינה אם נדע – אלא אם נבחר להאמין ולפעול. העדים של אתמול מבקשים מאיתנו דבר אחד בלבד: לא להסב את המבט.