תחילת הטרור

תחת מחסה החשכה, שוטרים בכל רחבי סין גררו אנשים רגילים חפים מפשע ממיטתם. רבים מהם נלקחו למרכזי מעצר ובתי כלא, אחרים הוכו והיו כאלה שעונו עד מוות.

המשטרה פעלה תחת הנחיות שהגיעו מגבוה, מראש המפלגה הקומוניסטית ג’יאנג דזה-מין, שהורה על חיסול הקבוצה של פאלון גונג. ברוב הדיווחים היה ג’יאנג מלא שנאה כלפי שיטת תרגול הפופולרית – שמספר מאמיניה עמד על 100 מיליון – ורצה להפגין מופע של כוח.

יומיים לאחר מכן, ב-22 ביולי, פאלון גונג נאסר בכל רחבי סין, מהלך שסימן רשמית את תחילתו של קמפיין אלים בסין המשתולל כבר יותר מ-2 עשורים ומגדיר עשרות מיליוני אזרחים א-פוליטיים כאויבי המדינה.

“חסלו אותם תוך שלושה חודשים!”

המעצרים הראשונים של אלפי מתרגלי פאלון גונג חשפו כי היו ביניהם בכירים  בממשל המרכזי, במשטרה ואפילו בצבא. השיטה משכה אנשים מכל תחומי החיים – מפועלים בבתי חרושת, ועד מרצים באוניברסיטה, ועד בני משפחה של חברי הפוליטביורו.

ג’יאנג דזה-מין, כמי שעמד בראש מדינה אתאיסטית, קומוניסטית וטוטליטרית, התמלא מצד אחד פחד רב מהפופולריות, מהצמיחה המהירה ומהמספר העצום של מתרגלי פאלון גונג, ומאידך גם מהעוצמה והכוח שבכתבי השיטה לשחזר ולשקם את חיי הרוח ואת התרבות הסינית המסורתית בחברה – משהו שהמפלגה הקומוניסטית ניסתה להרוס במשך עשורים.

לאחר עימות בתוך הפוליטביורו עם רוב החברים שהתנגדו לנקיטת אמצעים נגד פאלון גונג, ג’יאנג הכריז על השיטה כאיום למפלגה ואמר שזה יהיה ביזיון בין-לאומי אם פאלון גונג לא תחוסל לאלתר. מתוך קנאה בפופולריות של פאלון גונג, ג’יאנג הורה על חיסול השיטה תוך שלושה חודשים, תוך שימוש בכל האמצעים הנדרשים.

משרד 610 – יחידה מיוחדת בדומה לגסטפו

“משרד 610” הוא כוח משימה משטרתי הפועל מחוץ למערכת המשפט ואחראי על ביצוע המשימה לחיסול פאלון גונג..

אין כל חקיקה המאשרת את הקמת משרד 610 – שנקרא על שם תאריך הקמתו, ה-10 ביוני (1999) – וגם אין חוקים המגדירים את סמכויותיו. את הסוכנות הזאת שהוקמה על ידו חשף גי’אנג והכריז עליה בנאומו בפני חברי האליטה של המפלגה יותר מחודש לפני שפאלון גונג נאסר רשמית. ג’יאנג הורה על המשרד החדש: “לארגן במהירות כוחות”, “ליצור אסטרטגיות מאבק”, ו”להיערך באופן מלא למשימה של חיסול והתפוררות [הפאלון גונג]”.

העתקי נאומו של ג’יאנג לגבי משרד 610 הופצו במהירות לכל הדרגים הבירוקרטים של סין עם ההוראה לחברים, שהם “חייבים לשתף פעולה” באופן הדוק עם משרד 610 וסניפיו. כשהוא נעזר בעובדה שכל השופטים בסין הם חברי המפלגה הקומוניסטית, ג’יאנג מיקם למעשה את המשרד מעל החוק. 

למשרד 610 היה בפועל כוח בלתי מוגבל. מנגנון הביטחון הענקי של סין, הכולל את המשטרה ואגף המודיעין הוכפפו לכל דרישה של משרד 610. מהמשרדים הגדולים הראשיים של הקולקטיב המקצועי ועד לארגונים השכונתיים הזעירים ביותר, למשרד 610 ניתנה הסמכות להכתיב הוראות לכל משימה שמטרתה לעצור מתרגלי פאלון גונג.

יותר מכך, ג’יאנג נתן הוראה למשרד 610 להשתמש “בכל האמצעים הנדרשים”, הרשאה שהובילה תוך זמן קצר להפיכתו של משרד 610 לידוע ביותר לשמצה – בשל השימוש שעשה בעינויים קשים.

פשיטות משטרה, חיפוש וביזה בבתים, חטיפות וכליאה

החל מיולי 1999, כשפתחה המק”ס בקמפיין נגד פאלון גונג, חזרה התקופה האפלה של מהפכת התרבות.

המשטרה פשטה על בתים, החרימה דברי ערך, הרסה חומרים של פאלון גונג, וגררה אנשים מבתיהם למרכזי מעצר או למחנות עבודה בכפייה.

משאיות נסעו ברחובות עם מערכת רמקולים שהשמיעה בקולי קולות השמצות על פאלון גונג.

עיתון בהונג קונג דיווח ש-50,000 איש נעצרו בשבוע הראשון של נקיטת האמצעים. למעשה במשך השבועות הראשונים, מתרגלי פאלון גונג קובצו והוחזקו באצטדיונים, משום שהמספר העצום של העצורים היה גדול יותר מהקיבולת האדירה של מערכת מרכזי המעצר ובתי הכלא בסין.

שריפות כלל ארציות של ספרי פאלון גונג מציפות זיכרונות מימי מהפכת התרבות

בהוראת הנהגת המק”ס, רשויות מקומיות ברחבי הארץ עשו מאמץ כולל להשמיד את ספרי הפאלון גונג וחומרים שיווקיים אחרים. נעשו חיפושים בחנויות ספרים, אצל ספקים, בחנויות מולטימדיה, מרכזי העתקה וחנויות דפוס והענישו כל מי שהחזיק או הפיץ אחד מהפריטים האלו.

בשלושה חודשים בלבד, הרשויות הסיניות החרימו, שרפו והשמידו עשרות מיליוני ספרי פאלון גונג, קלטות וידיאו, קלטות שמע וחומרים קשורים אחרים בכול רחבי הארץ.

השמדת חומרי פרסום של פאלון גונג העבירה לציבור הסיני מסר הנוגע לחומרת הקמפיין של המשטר. אבל בעיני רבים, סוג ההפגנה הפומבית הזאת חזרה כמו בומרנג, כשהמראות האלו שרצו לשכוח העירו מחדש את זיכרונם מהזוועות של מהפכת התרבות.

ההשמדה ההמונית של ספרי פאלון גונג הבהירה גם כי המשטר ביקש להשמיד כל ראיה העלולה להפריך בקלות את השקרים והעיוותים –לגבי האמונה של פאלון גונג –שהשתלטו על התעמולה נגד פאלון גונג בתקשורת של המשטר. לרוע המזל זה היה יעיל. כשהציבור איבד גישה לספרים של פאלון גונג, סוכנות התעמולה המרכזית והתקשורת היו מצוידים וערוכים טוב יותר למלא את החלל החסר באמצעות עיוות כתבי פאלון גונג כדי להצדיק את הקמפיין נגד הקבוצה.

מסיבת העיתונאים החשאית עם המדיה המערבית הוכחה כקטלנית

היה זה באוקטובר 1999, בחודש השלישי לקמפיין הרדיפה נגד פאלון גונג.

ללא כל ערוץ להגיב בפומבי ועם סביבה אכזרית המשתלטת עליהם בהדרגה, כמה אזרחים סינים המתרגלים פאלון גונג ארגנו בחשאי מסיבת עיתונאים בבייג’ינג עם תקשורת מערבית, אליה הוזמנו כתבים מ”רויטרס” (Reuters), מ”סוכנות הידיעות איי-פי” The Associated Press) ) ומה”ניו יורק טיימס” (New York Times ).

במהלך מסיבת העיתונאים, מתרגלי פאלון גונג חשפו בפני התקשורת את הסבל שהם עוברים ברדיפה, והסבירו שהם פשוט רוצים סביבה שיוכלו לתרגל ולטפח בה את אמונתם בצורה חופשית.

למחרת, הופיעו תמונות ממסיבת העיתונאים בעמוד הראשון של ה”ניו יורק טיימס”.

שניים ממתרגלי פאלון גונג שהשתתפו בכנס עונו אחר כך עד מוות במעצר של המשטר הסיני.

הרשויות הסיניות החלו להטריד עיתונאים זרים שדיווחו על התרחשויות הנוגעות לנקיטת האמצעים נגד פאלון גונג.

לחמשת העיתונאים הזרים שהשתתפו במסיבת העיתונאים החשאית נלקחו המסמכים באופן זמני על ידי רשויות הביטחון הציבורי הסיניות. בשבוע שלאחר מכן, משרד החוץ הסיני קרא לעיתונאים האלה והזהיר אותם. לאחד העיתונאים הזרים ניתנה אזהרה חמורה מאוד שתוארה כ”גירוש”.

משפט ראווה: 18 שנות מאסר בפועל על תרגול פאלון גונג

היה זה ב–26 בדצמבר 1999, למחרת חג המולד ברוב הכנסיות בעולם, זמן שתוזמר בבירור שאין סיכוי שהתקשורת המערבית תגיע לסקר בו, ממשלת סין העלתה למופע משפט ראווה וגזרה על ארבעה מתרגלי פאלון גונג בולטים בין שבע לשמונה עשר שנות מאסר.

גורמים רשמיים בסין מנעו מכלי תקשורת זרים לדווח על משפט הראווה, ולא נחשפו פרטים נוספים מכיוון שסיקור התקשורת המערבית לא היה המטרה לשמה. המשפט שודר בטלוויזיה בכל רחבי סין (שם חג המולד אינו חג מרכזי) כשהוא שולח מסר חזק להרתיע את הציבור להמשיך ולתרגל פאלון גונג.

ארגון Human Rights Watch גינה את גזרי הדין הקשים: “חברי הפאלון הגונג האלה לא היו צריכים להיעצר מעולם, שלא לדבר על לתת להם עונשים כבדים“.

עינויים ומוות במעצר

25 באוקטובר 1999– מקרה המוות של צ’ן יינג בן ה-17, היה הדיווח המאומת הראשון של מתרגל פאלון גונג שמת במעצר של המשטרה.

במשך החודשים הבאים הגיעו דיווחים נוספים, רבים מהם כללו פרטים על עינויים והתעללויות קשות במעצר.

בגלל הקושי והסיכון הכרוך באיסוף פרטים על מקרי מוות במעצר, והעברת הפרטים האלה לעובדי זכויות אדם מחוץ לסין, לקח לעתים קרובות שבועות או חודשים אחרי שזה קרה, עד שהמקרים האלו נחשפו בציבור.

אולם, באמצע שנת 2000 התבנית הזאת הפכה ברורה: מתרגלי פאלון גונג עוברים עינויים באופן שגרתי במתקני מעצר ברחבי סין, ובמקרים רבים אנשים מתו מהעינויים. יתר על כן, החופש “להשתמש בכל האמצעים הדרושים” כדי לאלץ את מתרגלי פאלון גונג לוותר על אמונתם הוביל לזוועות בקנה מידה רחב.

במהלך כל שנת 2000 יאן ג’ונסון מ”וול סטריט ג’ורנל” פרסם סדרת מאמרים פורצת דרך שפירטה את ההשתוללות האכזרית הגואה של אלימות המשטר הסיני כלפי מתרגלי פאלון גונג וכיצד ההוראות לקמפיין הגיעו ישירות מהנהגת המשטר היושבת בבייג’ינג.

מר ג’ונסון זכה בפרס פוליצר ב-2001 על סדרת המאמרים הזו על פאלון גונג, שבה דווח כי פקידים בסין קיבלו פקודות מפורשות לענות ולהטיל מום במתרגלי פאלון גונג שלא נטשו את אמונתם.

שנה לאחר מאמריו של ג’ונסון גם “הוושינגטון פוסט” פרסם מאמר המפרט כיצד פקידים מקומיים קיבלו פקודות מפורשות לענות ולהטיל מום במתרגלי פאלון גונג שלא וויתרו על אמונתם.

המפלט האחרון של המתרגלים: כיכר טיאנאנמן

ינואר 2000– במשך מספר חודשים התקשורת בניהול המשטר הייתה רוויה בדיווחים מפוברקים המכפישים את פאלון גונג.

מתרגלי פאלון גונג גורשו מהאוניברסיטאות ופוטרו מעבודתם. בתיהם נבזזו על פי דרישה על ידי המשטרה, וכל מי שתרגל התמודד בכל רגע ורגע עם האיום האמתי להיגרר מביתו בהתאם למדיניות.

רבים נשלחו למחנות עבודה בכפייה ללא משפט.

כל הערוצים הרשמיים לעתירות לממשלה נחסמיו.

וכך, כשאין לאן לפנות, מתרגלי פאלון גונג התחילו לעתור בפומבי בכיכר טיאננמן, למען הזכות לתרגל.

בהתחלה, ההפגנות היו קטנות ומזדמנות בלבד, אך עד מהרה אנשים נהרו לבייג’ינג מכל פינה בסין כדי להגיע לכיכר, להרים שלט עם עקרונות הליבה של פאלון גונג – אמת, חמלה וסובלנות – ולהכריז על חפותם.

“חברי פאלון גונג אינם דומים למפגינים רגילים”, ציינה “סוכנות רויטרס” בדיווח שלה על מתרגלים סיניים העותרים לרשויות. “ב-29 באוקטובר עשרות חברים הסלימו את המרי האזרחי שלהם בכך שישבו בתנוחת הלוטוס בכיכר ושתקו באיפוק בזמן שהמשטרה בעטה, הכתה באגרופים וגררה אותם בשיערם לרכבי מיני-וואן משטרתיים”.

“איננו שונאים את האנשים שמרביצים לנו. אנו מבינים שסיפרו להם יותר מדי שקרים. הם לא יודעים את האמת עלינו”, הסביר אחד המתרגלים.

על אף משטרת הביטחון הציבורי, שוטרים חמושים ובלשים בבגדים אזרחיים הנמצאים בכל הכיכר, המתרגלים המשיכו להגיע כשהם חושפים ללא לאות את שקרי המק”ס לציבור.

ב-4 בפברואר 2000 ערב שנת הלבנה הסינית החדשה, קבוצה של מתרגלי פאלון גונג רק החלה לתרגל את תרגיל המדיטציה בכיכר טיאננמן, כאשר “שוטרים התנפלו במהירות על המפגינים כשהם רצים לעברם מכל פינות הכיכר. הם בעטו, הכו באגרופיהם וגררו אותם ברגליהם, קיבצו אותם על רכבי משטרה ולקחו אותם משם”, דיווחה “סוכנות הידיעות AFP” ב-5 בפברואר 2000. “המשטרה הסינית עצרה מאות, ואולי אלפי מתרגלים”, נכתב בדיווח.

העלות המשתקת של העריצות

בשנת 2001, דו”ח של מחלקת הביטחון הציבורי של המפלגה חשף כי רק במקום האחד הזה של כיכר טיאנאנמן, ההוצאות על המעצרים של מתרגלי פאלון גונג הגיעו עד 2.5 מיליון יואן ליום, המסתכמים בכמעט 910 מיליון יואן בשנה.

בכל הארץ, מערים לאזורים כפריים מרוחקים, משוטרים בתחנות משטרה ובמחלקות הביטחון הציבורי ועד כוח האדם בכל סניפי “משרד 610”, ג’יאנג דזה-מין העסיק לפחות כמה מיליוני אנשים כדי לרדוף את פאלון גונג.

עלות השכר עבורם עלתה ככל הנראה על מאה מיליארד יואן בשנה.

יתר על כן, ג’יאנג הוציא סכומי עתק להרחבת מחנות עבודה בכפייה, לבניית מרכזים לשטיפת מוח ולמערכות מעקב. כמו כן השתמש בתמריצים כספיים כדי לעודד מספר גדול יותר של אנשים שישתתפו ברדיפת פאלון גונג. באזורים רבים, הפרס על מעצר מתרגל פאלון גונג היה כמה אלפים ואפילו עשרת אלפים יואן.

התעמולה נכשלת. דעת הציבור על פאלון גונג אינה משתנה

לאחר כ-18 חודשים של קמפיין משתולל של המק”ס, הציבור הסיני המשיך להביע זלזול וסלידה מהדיכוי של ג’יאנג נגד מתרגלי פאלון גונג. והקמפיין לתמרן את דעת הקהל נגד פאלון גונג נראה כמועד לכישלון.

התסכול של הנהגת המק”ס לגבי כישלונה בפירוק יסודי ומהיר של פאלון גונג היה ניכר מאוד בסיקור התקשורתי שלה. ב-2001, בניגוד להצהרות קודמות של ממשלת סין, המלחמה בפאלון גונג טרם זכתה בניצחון והיה צריך לגרום ל”המון הרחב” להבין “את האכזריות של הקרב שלנו נגד פאלון גונג”.

וכך, ג’יאנג ומקורביו רקחו תוכנית …

מזימת “ההצתה העצמית” הופכת את הגל

זה היה ב-23  בינואר2001, ערב ראש השנה הסיני ולמעשה ערב האלף החדש. חמישה אנשים הציתו עצמם באש כביכול בכיכר טיאננמן בבייג’ינג. תוך שעות ספורות, הרשויות הסיניות הציפו את התקשורת שבשליטת ראשות המדינה בתמונות מזוויעות של האירוע ובדיווחים כוזבים הטוענים ש”המציתים את עצמם” היו מתרגלי פאלון גונג.

בימים הבאים, מאמר ב”וושינגטון פוסט” חשף שלפחות שניים מהמשתתפים בהצתה העצמית לא נראו מעולם מתרגלים פאלון גונג. וראיות נוספות שנחשפו בשבועות שלאחר מכן, חשפו כי האירוע היה מבוים.

עם זאת, בתוך סין, שבה התקשורת המנוהלת על ידי המדינה הייתה רוויה בתוכניות המאשימות את כתבי הפאלון גונג בגרימת הטרגדיה, האירוע הפך לכלי מרכזי עבור הרשויות הסיניות להטות את דעת הקהל נגד פאלון גונג.

תוך חודש הרשויות הנפיקו והחלו להפיץ חוברות מבריקות שהתאפיינו בצילומי צבע של הגופות החרוכות. וכך גל חדש של מאמצי תעמולה הציף את החדשות, את תוכניות הטלוויזיה, בתי ספר ומקומות עבודה. ניתן היה לראות תזכורת לאירוע בכל מקום וכל הזמן.

כשמונה מיליון סטודנטים ברחבי המדינה הצטרפו לתעמולה ולפעילויות חינוכיות באמצעות חלונות ראווה, כרזות, עלונים, סרטוני וידאו, כדי להוקיע את פאלון גונג. שיעורים אנטי פאלון גונג נקבעו במערכת השעות של בתי ספר; ודווח על 12 מיליון צעירים בפריסה ארצית שגינו בכתב את פאלון גונג.

התעמולה האין סופית שסיקרה את אירוע ה”ההצתה העצמית” הזה, הטתה את הציבור הרחב מאוהדי פאלון גונג לאנשים שקיבלו את הדיכוי באדישות. מקרי השנאה נגד פאלון גונג גדלו משמעותית ומשטרו של ג’יאנג ניצל את ההזדמנות להעצים את הרדיפה.

על פי נתונים סטטיסטיים חלקיים, במהלך 18 החודשים הראשונים לרדיפה, 173 מתרגלים נרדפו עד מוות. לאחר תקרית “ההצתה העצמית”, מספר ההרוגים עלה בצורה חדה ל-869 בשלושים ושישה החודשים הבאים.

והטרור לא נפסק, קראו הלאה על-פי תוכן העניינים באתר.