החבר קונפוציוס?

פסלו הוקם ב-2011 בכיכר טיאננמן בבייג’ינג מול בניין מרכזי של הממשלה.

מכונים הנושאים את שמו, במימון ממשלת סין, צצים במכללות שונות ברחבי העולם.

נראה שאלו הם זמנים טובים עבור הפילוסוף שהפך לשגריר של התרבות הסינית. לכאורה, הוא מצא את הקהל הפוליטי אליו ייחל בימי חייו ולא זכה לו מעולם.

אבל אם מסתכלים מתחת למעטה, ניתן להבחין שמשהו אינו כשורה. דברים חסרים. חלקים גדולים מהפילוסופיה של קונפוציוס נעדרים. המסר שלו השתנה.

נעלמו העצות לחיים של פשטות וחסכנות, של שמחה בתהליכים הטקסיים של מערכות יחסים היררכיות, של יראת כבוד ל”שמיים”.

נעלמו גם הביקורות על שלטון מדכא. זה היה קונפוציוס אחרי הכול שהכריז בפני תלמידיו: “עריצות גרועה יותר מנמר האוכל אדם”.

קִרְאו לזה קונפוציוס לייט (קל).

החכם קונפוציוס נמצא בו בזמן בכל מקום אבל המהות שלו נמצאת בשום מקום.

האידיאולוגים הקומוניסטים טיהרו באופן סלקטיבי את החלקים הייחודיים של הדוקטרינה הקונפוציאנית לטובת משהו הדומה לפרודיה שיש בה משהו לכולם, שאינה מאיימת על אף אחד.

השינוי הוא יותר מסתם עדכון. זו הפקעה למטרות פוליטיות.

זה גם חושף שאלה מטרידה וגדולה יותר: האם התרבות הסינית המסורתית יכולה לחיות תחת קורת גג אחת עם סין הנשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית? או ליתר דיוק, האם המפלגה תאפשר זאת?

בחיפוש אחר התשובה, יש דבר אחד שצריך לפחות לזכור: מפלגת השלטון בסין אינה ממש סינית.

והיא יודעת זאת.

האידיאולוגיה הקומוניסטית של סין חושלה ברוסיה הסובייטית ונולדה מתוך כור ההיתוך של ההגות המרקסיסטית-לניניסטית באירופה. בתחילת המאה ה-20, הדוקטרינות האתאיסטיות ונטיות אלימות של הקומוניזם יובאו ונכפו על הציוויליזציה עתיקת היומין של סין.

זה היה זיווג נוראי.

ערכים שזכו להתגבר במשך מאות שנים כמו הגינות, הרמוניה, נדיבות וכבוד לזקנים התהפכו לחלוטין. “מאבק” הפך לביטוי בשפה הבוטה החדשה והאלימות נעשתה סימן ההיכר המאפיין שלה.

תחת שלטונו של מאו, התקפות על התרבות הסינית המסורתית היו פתוחות לכל באופן מבהיל. הפצירו באזרחים לבוא “לנפץ את העולם הישן” של סין. מקדשים בודהיסטים נהרסו תחת דחפורים, פסלים של קונפוציוס נופצו באמצעות פטישים ורומנים קלאסיים נשרפו בלהט “מהפכני”.

על אף שהפטישים כבר אינם נראים כיום בשטח, האי נוחות לגבי התרבות הסינית, עדיין קיימת שם.

מרבית מה שהשליטים בסין כיום דוגלים בו מנוגד לחלוטין לערכים, לאמונות ולאידיאלים של התרבות הסינית בת אלפי השנים.

וכאשר ביטויים אותנטיים מהתרבות הסינית אכן מופיעים בצורה מרשימה משל עצמם, כשהם אינם מתוּוָכים או מנוהלים על ידי המפלגה, איך זה מרגיש?

מאיים.

למשל, לראות את המאמצים המוזרים של המפלגה לחנוק באיבה את חברת להקות הריקוד הסיני הקלאסי להקת אמנויות הבמה שן-יון –Shen Yun Performing Arts.  הלהקה מנסה להחיות מחדש את התרבות הסינית הקלאסית, ואילו המפלגה מנסה ללחוץ על תיאטראות ברחבי העולם לבטל את הופעותיה.

בטיוואן למשל, מדינה עם מורשת תרבותית סינית שאינה נשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית. שם, שן יון אינה פוגשת בשום דיכוי כזה, ובמקום זאת היא זוכה לשבחים רשמיים.

כל זה שופך אור חדש על רדיפת המפלגה נגד פאלון גונג.

שליטי המפלגה ראו בפאלון גונג את ההיפוך שלהם: גוף של רעיונות ושיטות שנרקמו עוד בעת הסינית העתיקה ומהדהדות עדיין בימינו בלב ובתודעה.

זה היה כל מה שדוקטרינת המפלגה לא הייתה.

העקרונות של פאלון גונג על אמת, חמלה וסובלנות, משפרים את החברה הסינית, ומעוררים השראה לפעולות של אלטרואיזם, נדיבות ואנושיות.

לעומת זאת, תורת המפלגה ואידיאולוגיית ה”מאבק” מדרבנים שחיתות, חוסר סובלנות ומעשי אלימות איומים.

קונפוציוס, כנראה, לא היה מרוצה מזה.