תעמולה וצנזורה של המק”ס

בהנחייתו של משרד התעמולה, הטלוויזיה בניהולה של המשטר הסיני השיקה מיד מרתונים של מידע מוטעה ושידרה התקפות משמיצות על קבוצת המדיטציה של הפאלון גונג במשך 24 שעות ביממה.

כדי להגיע לכל החברה, התעמולה הופצה בכל מדיום שניתן להעלות על הדעת: תחנות רדיו בשליטת המשטר, עיתונים, שלטי חוצות, חוברות קומיקס, פוסטרים, סרטים, סדרות טלוויזיה ואפילו מחזות תיאטרון. “הממשלה בבייג’ינג הגבירה את הקמפיין לנקודת שיא והפציצה אזרחים בתעמולה בסגנון מלחמתי קומוניסטי הישן והמוכר” דווח בוול סטריט ג’ורנל- The Wall Street Journal ב- 13 בפברואר 2001.

“בייג’ינג הגבירה את הקמפיין לנקודת שיא חדשה והפציצה אזרחים בתעמולה בסגנון מלחמתי קומוניסטי הישן והמוכר”- —Wall Street Journal

ממלכת החדשות המזויפות

מר קלייב אנסלי, אסקווייר, עורך דין ידוע המלמד, עובד וגר בסין מזה 14 שנה, היה נוהג להתבדח עם עמיתיו הסינים שהדבר האמתי היחידי בתקשורת הסינית הוא התאריך. מר אנסלי, פרופסור יועץ באוניברסיטת פודאן בשנחאי, עבד ולימד משפט כלכלי בין-לאומי באוניברסיטת ג’יאו-טונג בשנחאי.

לאחר שהרדיפה נגד הפאלון גונג החלה רשמית ב-20 ביולי 1999, אנסלי העיד כי מדי יום ביומו היה עד ל”קמפיין קיצוני ביותר של שנאה מוחלטת”, שלא ראה אי פעם בתקשורת המודפסת ובטלוויזיה הסינית, שכלל גם תכניות של צעירים, מצגות תרבותיות, ספרי קומיקס ותוכניות של החדשות.

מזעזע באותה מידה, הוא גילה איך עמיתיו המשכילים מאוד נפלו לאותן טקטיקות תעמולה של התקשורת שהם לעגו לה בעבר. רק אז הוא הבין שהקמפיין הזה שונה מכל השאר.

Hypocrisy in Action

המק”ס השתמשה בהתחלה בתקשורת שמפעיל המשטר כדי לקדם את התועלות הבריאותיות של הפאלון גונג ולרומם את המוסריות של החברה. הפאלון גונג קיבל כבוד, פרסים ושבחים על-ידי גורמים ממשלתיים כולל הסוכנות לביטחון הציבורי, ששיבחה את הפאלון גונג על “קידום המידות הטובות המסורתיות של העם הסיני במאבק בפשע, בשמירה על הסדר והביטחון החברתי ובקידום ההגינות בחברה”. הסוכנות לביטחון הציבורי הזמינה אפילו את מר לי הונג-ג’י, מייסד הפאלון גונג, לערוך סמינר על פאלון גונג במשרד הסוכנות בשנת 1993, והוא נענה להזמנה. 

מומחים לסין מאמינים כי צמיחתו המהירה של הפאלון גונג הפתיעה את ראש המפלגה דאז, ג’יאנג דזה-מין, שראה בפופולריות המרקיעה של פאלון גונג, בכללים הבודהיסטיים הדומים של אמת, חמלה וסובלנות כאיום קיומי על הדוקטרינות של המק”ס לגבי אתאיזם, מאבק מעמדי ומהפכה אלימה. כך שב- 20 ביולי 1999 החל ג’יאנג את קמפיין הרדיפה והתעמולה שלו בדרישה שהמשטר “ישתמש בכל האמצעים הדרושים כדי לחסל את פאלון גונג”.

הכינוי הקטלני ‘כת רעה’

מאמר בוושינגטון פוסט- Washington Post מ-1999 דיווח כי ג’יאנג הוא זה שהורה למתג את הפאלון גונג כ”כת”, ואז דרש לחוקק חוק האוסר על כתות. דייוויד אונביי, חוקר מוביל בתחום הדתות הסיניות, ציין: “כל הנושא של טבע הכת כביכול של פאלון גונג היה מלכתחילה הסחת דעת שנוצלה בחוכמה על ידי הממשל הסיני כדי להקהות את המשיכה של פאלון גונג ואת יעילות פעילויות הקבוצה מחוץ לסין”.

ב-2017 פרסם פרידום האוס – Freedom House (ארגון לא ממשלתי הממומן על ידי ממשלת ארה”ב, עורך מחקרים ופועל להגן על ערכים של דמוקרטיה, חופש פוליטי וזכויות אדם) דו”ח שכותרתו: “הקרב על הרוח של סין” שציין כי התווית “כת רעה” כנגד פאלון גונג הופיעה רק בשיח המפלגה באוקטובר 1999, חודשים לאחר שהדיכוי החל, מה שרומז שהמונח יושם רטרואקטיבית כדי לנסות להצדיק קמפיין אלים, חסר היגיון, המעורר ביקורת בין-לאומית ופנימית.

ב-2014 כתבה בבי.בי.סי. חדשות אסיהBBC News China  דיווחה כי 13 שנים לאחר תחילת הרדיפה, הפאלון גונג עדיין לא נכלל באף רשימה רשמית של “כתות רעות” בסין. עם זאת, חומרת הרדיפה, כולל הפצת מסרים השוללים צלם אנושי, לא פחתה.

מספר כלי תקשורת בין-לאומיים בחרו לאמץ את שפת המק”ס המרושעת על ידי הכללה של הכינויים “כת” ו”רע”, בדיווחים שלהם על הפאלון גונג, אולי בנימוק של  “דיווח מאוזן”. עורך הדין הקנדי לזכויות אדם דייוויד מטאס מסביר כי השימוש במונחי תעמולה כדי למקם בהקשר הנכון את מה שהתועמלן חושב, מאמת את התעמולה והתועמלן ובכך מעניק סמכות להכפיש ולסייע בדיכוי. אף אמצעי תקשורת כיום לא יפרסם את מה שהיטלר כינה העם היהודי.

כאשר עיתונאים משתמשים בתוויות שנוצרו על ידי משטר רודני כדי לשלול צלם אנוש מהמדוכאים, הם מסכנים בעצם חיי אנשים חפים מפשע. חשוב שהכָתָבים והקוראים יבינו בבירור מהם מונחים השוללים צלם אנוש – אלה הם כלים לדיכוי, ולא ניסיונות אמתיים לאפיון וגם לא דיווח לגיטימי מבוסס. לא להיצמד לאמת זה פשוט לאפשר למפלגה הקומוניסטית הסינית להשתמש בתקשורת כדי להרחיב את טווח התעמולה שלה ואת יכולת הדיכוי שלה.

ההצתה העצמית המבוימת בכיכר טיאננמן

בשנת 2000 נראה כי הרדיפה אבדה את תשומת הלב והמחשבות של האזרחים בסין. בנוסף, הקהילה הבין-לאומית ראתה בפאלון גונג עוד קבוצה נוספת של קורבנות המותקפת על ידי המפגעת הגדולה ביותר בעולם של זכויות אדם. אך הכול השתנה ב- 23 בינואר 2001, כאשר שופר המפלגה הקומוניסטית “סוכנות החדשות שין-חואה” טענה כי חמישה מתרגלי פאלון גונג, כולל ילדה בת 12, ניסו “להיכנס לגן עדן” על ידי הצתת עצמם באש בכיכר טיאננמן.

סרטוני ווידיאו ותמונות מפחידות שודרו מסביב לשעון בכל עיתון, מגזין, רדיו ותחנת טלוויזיה בסין. הם הציגו ילדה קטנה עם כוויות קשות מוטלת על אלונקה, פניה ושפתיה חרוכים בשחור, כשהיא מייבבת: “אימא, אימא”.

כמה ימים לאחר מכן, החלו דיווחים של כלי תקשורת מערביים למצוא חורים בסיפור הזה, מה שהצביע על קונספירציה ממשלתית. כתב CNN שנכח בזירה באותו הזמן בכלל לא ראה במקום ילדה בת 12. בכתבת התחקיר של הוושינגטון פוסט –The Washington Post שכותרתה: “אש אנושית מציתה תעלומה סינית” ראיין הכתב את שכניה של הילדה בת ה -12 ואת אמה, שמתה במקום. השכנים ספרו כי לאם היו בעיות נפשיות וכי “אף אחד מעולם לא ראה אותה מתרגלת פאלון גונג”.

אולם, שום דבר לא יכול היה לעצור את כוחו של הסיפור הנורא הזה של ההצתה העצמית. מה שנראה פעם במערב כקבוצת מדיטציה שקטה וקורבן של משטר מדכא, נתפסה כעת כקבוצת שוליים וכנראה גם שנויה במחלוקת בקשר לכך. 

מסרים של שנאה משלימים את המנגנון האלים

בין השנים 2001-1999, שומרי הסף של התקשורת, כמו “כתבים ללא גבולות”, הביעו את דאגתם הגוברת לגבי חוסר היכולת לדווח על פאלון גונג בסין, ועל המעצרים וההטרדות של כתבים שניסו לעשות זאת.

כמה מהכתבים המצליחים הכוללים את ג’ון פומפרט ופיליפ מוושינגטון פוסטפאן מ-The Washington Post פרסמו באוגוסט 2001 מאמר שכותרתו: “העינויים שוברים את הפאלון גונג, סין מחסלת באופן שיטתי את הקבוצה”. הם ראיינו בחשאי בכיר ממשל שחשף את שלושת המרכיבים בהם השתמש המשטר הסיני נגד הפאלון גונג.

המרכיב הראשון היה הענישה האלימה הכלל ארצית של המק”ס נגד מתרגלי פאלון גונג. המרכיב השני היה שיעורים אינטנסיביים של שטיפת מוח כדי לגרום למתרגלים לוותר על אמונתם. והמרכיב השלישי והקריטי ביותר היה קמפיין התעמולה בלחץ גבוה. כשהחברה הסינית פנתה נגד הפאלון גונג לאחר התקרית המבוימת של ההצתה העצמית בכיכר טיאננמן, הלחץ על מתרגלים לנטוש את אמונתם גבר והקל על המשטר להשתמש באלימות כלפי מי שלא עשה זאת.

“כל היבט של הקמפיין הוא קריטי”, אמר הבכיר לוושינגטון פוסט – The Washington Post. “אלימות טהורה אינה עובדת. גם לימודים בלבד לא עובדים. ואף אחד מהם לא היה עובד אם התעמולה לא הייתה מתחילה לשנות את הדרך בה חושב הציבור הרחב. אתה זקוק לכל השלושה. זה מה שהם גילו”.

טרולי אינטרנט להשכרה – צבא של 50 סנט

*) טרולי אינטרנט הוא ביטוי לגולשים העוסקים בפעולות שלהוב ברשת כגון פרסום תגובות סרק, שימוש עקבי בסרקזם, פיצוץ דיונים ענייניים, והשחתת תוכן. וכן גם התחזות לגולשים אחרים ברשת ושליחת הודעות רבות בזמן קצר, בפרט לפרסום שירותים ומוצרים שונים, לעיתים תוך כדי ההתחזות. (ויקיפדיה)

בנוסף לשליטה במסרים, מנהיגי המק”ס ידעו מתוך ניסיון שהם צריכים למנוע מההמונים גישה לתמונה הגדולה ולזרימה חופשית של מידע. צנזורה באינטרנט היא נושא מדאיג גדול עבור המק”ס מאז שנת 2000. הם יצרו את מערכת חומת האש הגדולה בעולם כחלק מפרויקט מגן הזהב. באופן לא מפתיע, כל האתרים הקשורים לפאלון גונג חסומים, כולל בשלב מסוים גם את האתר של MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס ) מכיוון שהוא מארח את מועדון “פאלון גונג של MIT”.

“אנו מעריכים כי ממשלת [סין] מפברקת ומפרסמת כ-448 מיליון תגובות במדיה החברתית בשנה” — מחקר של הרווארד מ-2016 שחקר: “כיצד ממשלת סין מפברקת פוסטים ברשתות המדיה החברתיות לצורך הסחת דעת אסטרטגית”

מחקר שנערך בהרווארד ב -2016 דיווח על הממצא הבא: “ממשלת סין חשודה מזה זמן רב כי שכרה כ-2 מיליון איש במטרה להחדיר בחשאי מספר עצום של שמות בדויים ומכתבי דעות מזויפים אחרים בזרם הפוסטים של המדיה החברתית האמתית, כאילו היו דעות אמתיות של אנשים רגילים. … אנו מעריכים כי הממשלה מפיקה ומפרסמת כ -448 מיליון תגובות מדיה חברתיות בשנה”.

“הפרשנים” באינטרנט האלה נקראים “מפלגת 50 הסנט” מכיוון שלפי הדיווחים הם מקבלים 50 סנט עבור כל פוסט. תפקידם הוא הסתה לשנאה, הפצת מידע שגוי וקידום תעמולה ממלכתית נגד הפאלון גונג.

מתרגלי פאלון גונג התנגדו למתקפת השקרים עליהם באמצעות אומץ לבם, תחכום וידע טכני: הם התחברו לרשתות הטלוויזיה בכבלים בשליטת המדינה כדי לשדר קטעי וידאו המבהירים את האמת, המציאו והפיצו תוכנה כדי לעקוף את מחסום האינטרנט, תלו כרזות על עצים והפיקו והפיצו תקליטורים, סרטי די.וי.די, פליירים ועלונים – הכול כדי להנגיש את האמת לאזרחים הסינים. בגלל המעשים הפשוטים האלה לכאורה, רבים נחטפו ועונו, ורבים מתו במעצר.

ניתן לסכם בדבריו של חבר הקונגרס האמריקני כריס סמית’: “מתרגלי פאלון גונג מהווים עדות כבירה לאומץ ולשלום.”