קיץ דומם
סטודנט אמריקאי מאוניברסיטת שינג-חואה –'MIT of China' – מגלה את פאלון גונג וחווה את האיסור על השיטה בקיץ האפל של 1999
עמדתי מרותק מול ההודעה הלבנה היחידה שמוקמה בגובה העיניים על גזע עץ דקיק ירוק עד, עקבות הידיים האנושיות היחידות בפארק הזה הדי מוזנח בבייג'ינג.
בעוד שמיומנויות השפה הסינית העילגת שלי גרמו לפענוח המסר להיות די מאתגר, אווירת הרשמיות של ההודעה, אם לא נוכחותה הפומפוזית כשהיא מודבקת כך על העץ, סימנה משהו מבשר רעות.
באותו בוקר נעדרו האנשים שהחיו בדרך כלל את חלקת האורנים עם מחטי האורן היבשים שנערמו והלכלוך. וכמובן, כל סממני החיים שהם הביאו איתם – הצלילים, החיוכים והיחס החברי שלהם.
עשרים או שלושים האנשים שבדרך כלל החיו את הפארק בכל בוקר, נעדרו הבוקר באופן מדאיג. אף אחד לא נראה ולא נשמע. אף על-פי שזה היה ב-1999, אני עדיין זוכר עד כמה מפתיעה הייתה השתיקה הרועמת. אם צייצו בסמוך ציפורים או חרקו דוושות אופניים, כפי שוודאי היה, לא שמעתי אותם.
לאן נעלמו כולם? מה שינה בפתאומיות ובדרמטית את מרקם הפארק?
לומר שהשתיקה הייתה חריגה זו תהיה לשון המעטה. בדרך כלל, בבוא השעה המיועדת, הפארק היה הופך לאולם כושר של תרבויות שונות. זה היה אתר שבו התכנסו מתרגלי פאלון גונג ל”תרגילים בקבוצה” של מדיטציה ותנועות הדומות לטאי-צ’י.
70 מיליון מתרגלים או יותר כל יום
זה היה ביולי 1999 והפארק היה אחד מני רבים בקמפוס של אוניברסיטת שינג-חואה, שם גרתי ולמדתי אז. סטודנטים, אנשי סגל וחברי צוות התכנסו לתרגול פאלון גונג בפארקים שונים כאלה מדי יום, צעירים ומבוגרים, פרופסורים ושרתים כאחד. ההתכנסות שלהם הייתה ביטוי יוצא מהכלל של קהילה.
מזה זמן רב ידעתי על הגרסה המיוחדת הזו של תנועת התרבות הפיזית בסין, ויכולתה לאחד ולהניע מגזרים של אנשים שונים שבדרך כלל אינם מתערבבים זה בזה. זה היה התרגול המקומי של צ’יגונג, שפאלון גונג היה סוג אחד שלו, שהלהיב את ההמונים בסין בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. מיליוני אזרחים סינים – מאות מיליונים, לפי הערכות מסוימות – הגיעו לפארקים לתרגל צ’יגונג באוויר הצח.
כסטודנט לתרבות סין ודת השוואתית, זו הייתה תופעה מרתקת בעיניי.
נראה שלכל מתרגל צ’יגונג היה סיפור כלשהו על ריפוי, התחברות לאנרגיות בלתי נראות, או דברים מופלאים אחרים.
רבים באמריקה זכו להצצה חטופה של זה ב-1993 כאשר סדרת הווידאו הדוקומנטרית ‘הריפוי והנפש’ של ביל מוֹיְרְס הציגה “מאסטר” של צ’יגונג עם תלמידיו, תוך כדי ביקור באתר התרגול שלהם בפארק הבמבוק הסגול בבייג’ינג. אך מעטים יכלו להתחיל לחוש בגודל, בהיקף או בלהט של המתרחש.
למדתי הרבה על תנועת הצ’יגונג בסין ממחקר שערכתי במהלך שנת הלימודים האחרונה שלי בקולג’ ובהתמחות שלי, במהלך סמינר לאנתרופולוגיה רפואית, עם מאסטר אחד כזה מסין שגר בפילדלפיה.
אבל מעט מאוד בארה”ב שמעו על פאלון גונג, על אף העובדה שעד 1999 הוא הלך וגדל עד שהפך למה שבהחלט נחשב כשיטה הגדולה והמשמעותית ביותר מכל צורות הצ’יגונג. הוא תפח לממדים של יותר מ-70 מיליון מתרגלים תוך 7 שנים בלבד, וניתן היה לראותו כמעט בכל פארק ברחבי סין. הוא הפך לשם דבר בכל בית ממש כמו פילאטיס או יוגה כאן במערב.
ואולם בינואר 1999, כשהתכוננתי לנסיעה לסין, לא היה כתוב דבר בספרות האקדמאית על פאלון גונג, ואף לא סיפור אחד נכתב עליו בעיתונות המערבית. זו הייתה כפי שאומרים נקודת עיוורון תרבותית.
במהרה, נוכחותו של הפאלון גונג הפכה ברורה ומובהקת אחרי שהגעתי לבייג’ינג והתמקמתי בקמפוס שלי. רק במהלך רכיבה על אופניים לשיעורי השפה שלי, הייתי עובר על פני קבוצה עד 3 קבוצות של מתרגלי פאלון גונג, המתרגלים את התנוחות והתצורות הייחודיות שהפכו כבר לסימן ההיכר שלהם.
מדענים ואנשי רוח מאמצים את פאלון גונג
זה השתרש בקמפוס, הבית של האליטה המדעית בסין, בדיוק כפי שזה קרה ברחבי סין. ואכן, בקיץ 1999, יותר מ-300 מבני קהילת אוניברסיטת שינג-חואה הפכו את פאלון גונג לחלק מחייהם. ביניהם ניתן היה למנות כמה מהפיזיקאים, הכימאים והסטודנטים הבוגרים המובילים בסין.
התברר בקלות, שלא ניתן לבטל במהירות את פאלון גונג כ”אמונות טפלות עממיות” או כשרלטנות – כפי שטענו באותו הזמן מבקרים מסוימים של צ’יגונג. הצ’יגונג עצמו היה משהו השנוי במחלוקת בכך שהוא היה בבירור ואף בפירוש עתיק ומסורתי, ועם זאת הוא צץ לו בסין עכשווית ואובססיבית למודרניזציה שלעתים קרובות לא היה לה נוח עם תרבות העבר המסורתית שלה.
זה היה אי שם במרחב הסיפי (הלימינלי) שבין עבר להווה, מיסטי ורציונלי. זה היה חייב לעורר. המקום בו אדם נחת בתוך העימותים, היה תלוי בחזון שלו לעתידה של סין.
בעוד שחלק ניכר מהמורשת התרבותית של סין הושמדה תחת מאו והקמפיינים ה”מהפכניים” שלו, שרידים רבים ניצלו – גם אם היו מרופטים וחבולים. ורבים כמו צ’יגונג, צצו מחדש.
פאלון גונג היה מרתק בעיניי בכך שהוא היה ספוג במיוחד במורשת התרבותית של סין ובאימוצה, ללא אותן חרדות שהפגינו צורות צ’יגונג אחרות. ובכל זאת רבים מצאו אותו עדיין “מדעי” ומתיישב עם מושגים מודרניים. מכאן הפופולריות שלו אפילו באוניברסיטת שינג-חואה, ה-MIT של סין.
שמש זורחת לפני החשיכה
הגעתי לשינג-חואה בזמן הטוב ביותר והגרוע ביותר.
בצד החיובי הייתה זו תקופה יחסית של רגיעה ופתיחות. היה קל להכיר את מתרגלי הפאלון גונג המקומיים, ועד מהרה הצטרפתי אליהם לתרגל בפארק. בערבים הם הזמינו אותי להצטרף אליהם לקריאה ולדיון בכתבי השיטה. כך למדתי להכיר בוגר אחד של האוניברסיטה, ג’או מינג. התכנסנו בדירתו הקטנה והצנועה הממוקמת מחוץ לשער הצפוני.
בימים ההם, אנשים יכלו לשתף באינטימיות לגבי חוויותיהם כמתרגלי פאלון גונג. תמיד היה זמן לשוחח אחרי המדיטציה, כשישבנו יחד בפארק משחררים את רגלינו הרדומות מישיבה ברגליים משוכלות.
למדתי להכיר די מקרוב שני אנשים – אחד סטודנט בוגר, הואנג קווי, והשני חבר סגל זוטר, ג’ון. הייתה רוח של נדיבות וכנות שחלחלה להווייתם, מהחיוכים שהם הבזיקו בקלות ועד למחוות העזרה שהם העניקו לי – זר שלומיאל בעיר חדשה ומבשרת רעות.
לא רק שהוקרתי את ההשפעות הגופניות של השיטה, שהיו מוחשיות באופן מפתיע, אלא גם את תפיסת העולם שהיא הכילה ודוּבר עליה – שחלקים ממנה היו כה זרים לי בהתחלה. מדי פעם אף נכנסתי לתוך העולם הזה.
‘אם זה באמת שלך, לא תאבד את זה’
הייתה פעם אחת לדוגמה, כשנעלתי את האופניים שלי בפארק לפני התרגול – דבר שהיה נהוג בעיר בה נפוצות גניבות אופניים. כשאחד מחברי קבוצת הפאלון גונג הבחין בכך הוא צחקק קצת ושיתף איתי שאני לא צריך לעשות זאת כאן.
צחקתי והבטחתי לו שאני לא דואג שהוא או מישהו אחר מפאלון גונג ייקחו את האופניים. אלו הם האחרים שאני מגן על אופניי מפניהם, אמרתי. תגובתי נתקלה בצחקוקים חמים ממנו ומשניים אחרים, שכעת היו שותפים לשיחה שלנו.
“לא, אני מתכוון שאתה לא צריך לדאוג כלל שאדם כלשהו ייקח את זה”, הוא אמר. “אם זה באמת שלך, לא תאבד את זה; אם זה לא אמור להיות שלך, לא תוכל לשמור על זה, לא משנה כמה אולי תנסה”.
לא הצלחתי להבין לגמרי את ההיגיון בדבר, אבל ידעתי שיש כאן עניין מטאפיזי בפעולה ושזה נובע כנראה מכתבי פאלון גונג – שברור שעדיין לא התמחיתי בהם, כך זה נראה.
אולם כשבוע בלבד לאחר מכן, לעצתו הנשגבה של חברי נוסף אלמנט חדש של אמינות, כאשר האופניים הנעולים היטב של עמיתי לכיתה נגנבו, בעוד שעל שלי – ששכחתי לנעול אותם משום מה – פסחו על אף שהיו סמוכות לשלו.
זה היה כאילו הפעולות של איזה סדר קוסמי בלתי נראה נצפו בחטף באותו הרגע. הרגשתי ענווה וכניעה בפני האפשרות כמה מעט ידעתי אולי על החיים, על הסיבתיות ועל הגורל. האם חבריי מהפאלון גונג עלו על משהו? האם הייתה להם גישה לסדר קיומי גבוה יותר?
ככל שביליתי יותר זמן עם הקהילה הזו, כך התחלתי להבין יותר את הפופולריות של השיטה. או שהיה לה כישרון בלתי מוסבר למשוך את קבוצת האנשים הכי נחמדים, או אמצעים כלשהם ליצור אותם.
עם הזמן הגעתי למסקנה שזו הייתה האפשרות השנייה.
שתיקה פתאומית
לא הבנתי כמעט כמה בר מזל הייתי – הן ברמה האישית והן כסטודנט להיסטוריה של התרבות – להשתתף בחוויות שלנו ביחד. (מאוחר יותר נודע לי שהייתי התלמיד המערבי היחיד בסין באותה תקופה המעורב בפאלון גונג, בין אם כמשתתף או כצופה).
וגם לא הערכתי עד כמה התזמון שלי היה גרוע.
הגעתי לבייג’ינג בערב של מה שעתיד להיות ללא ספק הרדיפה הכי שיטתית ב-50 שנות שלטון המפלגה נגד קבוצת אזרחים סינים.
זה מה שההודעה התלויה בפארק סימלה באותו בוקר מחניק.
הייתי עד לראשיתו של קמפיין מתוזמר על ידי ראשות המדינה שהיה גורם למאו להיות גאה בו, תכנית שכמותה סין לא ראתה בעשר השנים שחלפו מאז הטבח בטיאננמן.
“פאלון גונג נאסר על ידי הרפובליקה העממית של סין”, הכריזה ההודעה בהגייה רשמית.
“אי לזאת, זה אינו חוקי להתכנס כדי לתרגל או להפיץ את כתביו של פאלון גונג, כמו גם להפיץ כל ספרות או חומרים הדומים לזה”. המשכתי לקרוא, אך עד מהרה המילים לא הצליחו להיקלט.
זה היה ה-22 ביולי 1999, והפאלון גונג היה כעת בלתי חוקי באופן רשמי.
הייתי בהלם כשניסיתי להבין שדרך החיים, אם לא הזהות עצמה, של החברים והמכרים שלי הוצאה ממש עכשיו מחוץ לחוק. פשוטו כמשמעו, בן לילה.
חיפשתי לשווא אחר מקורביי הקרובים ביותר באוניברסיטת שינג-חואה. הואנג קווי וג’ון לא נמצאו בשום מקום. גם לא ג’או מינג או האחרים.
לא יכולתי למצוא אותם. גם לא יכולתי לגלות שום דבר ממה שקורה.
מדיה בשליטת ראשות המדינה בהתקפת פתע ושריפת ספרים
אכן, היו חדשות בשפע על האיסור של פאלון גונג. אבל זה היה מעט יותר מביקורת מוסווית דק, מפחידה באותה מידה כמו בכל פרסום שבשליטת ראשות המדינה. כל העמדות הפנים לאובייקטיביות נעלמו לטובת המנדט הרשמי לפגוע באמינות של פאלון גונג. תיאוריהם של מתרגלים כלא רציונליים, אנשי כת ומסוכנים יסללו מאוחר יותר את הדרך לאלימות מאושרת רשמית.
בסוף החודש, “היומון העממי”- People’s Daily(שם ממש לא הולם) בלבד, הריץ 347 מאמרים שמתחו ביקורת על הפאלון גונג. גלי הרדיו, מצדם, היו רוויים במגישי חדשות מעומלנים שהקריאו תסריטים ארסיים, כשהם חוזרים כמו תוכי על אותו הטון. ברחוב, כולם דיברו על האיסור.
הקול היחיד שלא היה נוכח, היה זה של מתרגלי פאלון גונג עצמם.
זה היה הרעיון כמובן, כפי שתוכנן על ידי מנגנון מפלגת המדינה. להשתיק את הקבוצה היה הצעד הראשון לקראת ריסוקה. ורק כשפאלון גונג שותק, המפלגה יכולה להגדיר אותו מחדש.
מיד אחר כך וִידאו שריפות ספרים ציבוריות שתוכננו בקפידה.
הלבבות המנצחים של פאלון גונג
שינג-חואה ספגה מכה קשה במיוחד משום שסיפקה דוגמה מנוגדת לקו המפלגה: כאן היו הוגי דעות ומדענים מובילים של סין, המתרגלים את הפאלון גונג ה”נחשל” כביכול. עד כמה ברצינות התייחסה המפלגה לאתגר הזה היה ניכר בבירור, כשהצבא גויס לקמפוס כשהוא מנופף במקלעים.
אבל זה לא אמור היה להיות מרחץ דמים, כמו בטיאננמן. פאלון גונג היווה איום מוסרי יותר מאשר פוליטי. הוא ייצג איום, פוטנציאל, שהמפלגה לא יכלה לחיות אתו: שמא אנשים ימצאו משהו משמעותי בחייהם שכלל לא תוּוָך על ידי המפלגה או נשלט על ידי כלכלת החֶסֶר שלה. הוא ייצג מקום חלופי להגשמה, כלכלה רוחנית חדשה אם תרצה. וככזה, זה לא ממש השתלב בחזון המודרניות שהובילה מפלגה שבכירים מסוימים חשקו בו או היו זקוקים לו.
בלא יודעין, עם הדרך המטאפיזית שלו לבריאות ולאושר, חבורת המודטים ההטרוגנית הזו עשתה את מה שאף “מחקר פוליטי” ו”חינוך פטריוטי” לא הצליחו לעשות למען המפלגה. זה כבש את ליבם של האנשים.
כך או כך, האיסור על פאלון גונג יושם בעוצמה מדהימה.
מעקב, מעצרים, הוצאות להורג
כמה מתרגלים נעצרו במהירות ונעלמו, במיוחד אלה שעשויים להיות ה”משפיעים” בעיני הציבור. חלקם נדחקו לשוליים, כמו במקרה של סטודנטים רבים בשינג-חואה. עשרות גורשו מהאוניברסיטה. אחרים נאלצו לרדת למחתרת כדי להימנע ממעצר.
גם אחרַיי התחילו לעקוב. בדרך כלל הייתי מבחין באנשי משטרה חשאית העוקבים אחריי, או אפילו מצלמים אותי. אדם אחד גילה שציתתו לטלפון שלי וקראו את הודעות הדוא”ל שלי. מקור אחד שהיה ממוקם היטב אמר כי החלו הוצאות להורג.
מה שהיה אמור להיות עבורי שהייה בת שנה, הסתיים לאחר חודשיים. בלית ברירה, איבדתי את המלגה בה זכיתי וחזרתי הביתה. כבר לא היה בטוח עבורי להישאר בבייג’ינג.
טרם עזבתי, לא מצאתי עוד את חבריי הקרובים ביותר מהפאלון גונג באותו הקיץ. רק שנתיים מאוחר יותר למדתי מכתבה בחדשות מה עלה בגורלם של שניים מהם, קווי וג’ון. הם נעצרו ונידונו ל-5 ו-7 שנות מאסר. ג’ון ביצע את “הפשע” של הדפסת עלון מידע על פאלון גונג מהאינטרנט. קווי ניסה להקים עיתון עצמאי. העיתון הזה היה למעשה “האפוק טיימס“.
מאוחר יותר נודע לי ששני החברים האלו עברו עינויים בזמן שהותם במעצר. על אחד לא שמעתי עד היום. האחר ברח לאחרונה מסין, ומנסה להחזיר את חייו למסלולם בארה”ב.
ג’או מינג נשלח בינתיים למחנה עבודה בפאתי בייג’ינג, שם עבר עינויים באכזריות באלות חשמליות במשך חודשים.
שאלות על העתיד
בעוד שנסעתי לבייג’ינג בקיץ 1999 בעיקר לצורך אימון בשפה הסינית ומתוך עניין חברתי-היסטורי בתרבות הסינית הפיזית, עזבתי עם השקפה שונה מאוד, ומורכבת למדי על סין של ימינו.
ההתנסויות שלי עם פאלון גונג והדיכוי הראוי לציון שהוא פגש, הביאו אותי לחשוב מחדש על סין ועל מצבה הקיומי.
מה צריך לחשוב אדם על ישות שלטונית המפעילה כוח שרירותי כל כך, אפילו עד כדי ניסיון לחוקק חוקים עבור חייהם הפנימיים, הפרטיים והרוחניים של אזרחיה? ועל איזה בסיס מתכוונת אומה להיכנס לעתיד, אם היא כה חסרת ביטחון, או לא החלטית לגבי עברה?
אני גם מאמין שאנחנו ממשיכים לראות את הנפולת של כל זה, אם כי בדרכים פחות ברורות. לפני שעזבתי את סין, שאלתי את עצמי לעיתים קרובות מה יעלה בגורל העם הזה כאשר מנהיגיו עוצרים ומענים אזרחים המאמצים ערכים כמו יושר ונדיבות? מה קורה כשאתה מוענש כפושע בשל היותך אדם טוב?
הרשימה הארוכה של מוצרים מזוהמים (כגון מלמין בפורמולה לתינוקות) שיוצאים מסין מספקות תשובה עצובה. אני בספק אם שליטי סין מבינים את הקשר. הם כנראה עסוקים מדי בהשתקת המבקרים שלהם.
אף על פי שלא חזרתי לשינג-חואה מזה זמן מה, נאמר לי שהפארק נותר כמעט ללא שינוי. ודומם.
מתיו קוטולובסקי הוא דוקטורנט באוניברסיטת קולומביה (בארה”ב) ללימודי דת ותרבות סינית.