להתעלות מעבר לגשמי

גם אם הרעיון לא הזיז הרים, לפחות הוא האציל עליהם: “חמש הפסגות הקדושות” המפורסמות בסין נקראו כך בשל הקשר שלהן לרעיון הזה. זה היה המרדף המכונן בחייו של וואנג וויי, אחד ממשוררי טאנג האהובים והמפורסמים ביותר בסין, בדומה לזה של המייסד בעל המוניטין של מנזר שאולין האגדי בסין-בודהידהארמה.

היום הרעיון ממשיך להתקיים בדרכים חשובות, כפי שנראה בתופעת הפאלון גונג, שם הוא מרכיב מרכזי. ניתן אפילו לטעון שאי אפשר להבין את פאלון גונג בהיעדרו.

הרעיון הוא זה: בן אדם יכול, באמצעות תרגול רוחני ממושמע, להתעלות מעל הקיום השגרתי הרגיל. נדמיין מצב של הוויה גבוהה יותר, שבה יש לאדם את השמחות והידע הייחודים שלו עצמו. במודל הסיני המרכיבים להתעלות הזו היו בעיקר חיים יציבים מבחינה מוסרית ושימוש בתרגילים מדיטטיביים מיוחדים. התלמיד המצליח של אמנויות אלה נקרא בשמות שונים כמו: “נעלה, נשגב”, או “אחד שהשיג את הטאו”, “מואר”, או באופן נפוץ יותר: “בן אלמוות”.

כבר במאה הרביעית לפני הספירה התגבשו המאפיינים של המואר, הנעלה או הנשגב. זה היה אולי ג’ואנג-דזי, פילוסוף טאואיסטי שכתב לראשונה על דמויות כאלה*. באחד הקטעים הידועים ביותר שלו, הוא מספר כיצד “על הר מיאו-קוּ-יי חי אחד האלוהויות, שעורו לבן כמו קרח או שלג, שהחסד שלו והאלגנטיות שלו כמו אלה של בתולה, שאינו אוכל דגנים אבל חי מהאוויר והטל, רוכב על עננים עם צוות הדרקונים המעופפים שלו, משוטט מעבר לגבולות מחוזות בני האנוש”. נראה שהמצב הגבוה הזה, כך על-פי הטקסט, אינו אמור להיקרא כסיפור דמיוני או פנטזיה, אלא כסיכוי אפשרי.

*( ג’ואנג-דזי כתב את “קולות האדמה” ואת “הספר האמתי של פריחת הדרום”)

כ-200 שנה לאחר מכן, בזמן שושלת האן, דמותו של בן האלמוות הלכה והתבססה בתפוצה רחבה יותר ויותר; האפשרות שהאמינו בה כעת כביכול, היא שתכונות אנושיות ואלוהִיוֹת  אינן מנותקות לגמרי זו מזו, הן לאו דווקא מוצרים של עולמות שונים; אלא הן קיימות על רצף. והכי חשוב, שהיו שיטות לטיפוח התכונות האלוהִיות. התוכניות היו קיימות.

אמצעים ומטרות

הישות האידיאלית הזו, אותה נכנה למען הפשטות ‘המואר’, סומנה ונוצרה מראשיתה על-פי המאפיינים הפיזיים שלה. כלומר, כל עוד היו לה מאפיינים גופניים מסוימים (כמו למשל, בריאות קורנת או שרידים קורנים) המסמלים צורה כלשהי של הגשמה רוחנית גבוהה יותר במסורת הסינית, יש לה במקביל אמצעים פיזיים המאבטחים את המאפיינים האלה.

ליוויה קון, חוקרת מובילה של הדת הסינית, הסבירה כי במסורת הסינית, “תרגילים פיסיים הם הצעד הפעיל הראשון שנעשה לעבר הטאו [או “הדרך”]. הם משמשים להבריא את הגוף, להאריך את חייו ולפתוח אותו לזרימה החופשית של הטאו”. לכן, הטאואיסטים של סין הפכו את הגוף במשך מאות שנים ל”בסיס, לשורש, ליסוד של תהליך הטיפוח, [דרך] לעגן את עצמם במאפיינים הפיזיים ולהפוך את טבע הקיום הגופני כחלק מההתחייבות האלוהית”.

במילים אחרות, הרעיון של חיבור בין גוף לנפש היה ידוע מזמן בהגות הסינית. חוקרים כמו ראסל קירקלנד כינו גישה זו לשינוי העצמי כ”טיפוח ביו-רוחני” (טיפוח גוף ונפש).

למטרה זו פותחו בסין במשך מאות שנים מגוון עשיר של דיסציפלינות (שיטות) פיזיות-רוחניות. בדרך כלל השיטות האלה היו כרוכות בנשימה מבוקרת, דיאטות מיוחדות וצום, המחשה וויזואלית (סוג של דמיון מודרך), תרופות מרפא ותרגילים דמויי התעמלות (המכונים על ידי רבים “יוגה סינית”). כל תכנית כזו נחשבת לכיול מחדש של פני השטח הבלתי נראים של הגוף. הגוף בתפיסת עולם זו נתפס כתערובת של כוחות ומהוּיות חיוניים, שחוסר שיווי המשקל ביניהם, או פגיעה בתנועתם הסיבובית, תוביל למחלה.

אם לפשט זאת יותר, אז תכניות של נשימה נכונה ודיאטה יכולות להביא את תנועת האנרגיות הגופניות העדינות לאיזון ולהבטיח בריאות טובה. הם מצאו לזה יישומים בקלות גם בתחומים אחרים, כגון אומנויות לחימה, חץ וקשת ואפילו קליגרפיה או ציורי נוף.

אבל בצורה ממוקדת יותר, ולמטרות גבוהות יותר, אלה היו בדיוק האמצעים להגשמה עצמית ולטרנספורמציה של הגוף והנפש. חוקרים מתייחסים בדרך כלל למאמצים כאלה כ”טיפוח עצמי”, או בקיצור “טיפוח”. התכניות האלה במלואן משלבות לעתים קרובות משמעת פיזית עם יושר מוסרי מחמיר ביותר. קון כותבת כי, “טיפוח פירושו פעולה ותנועה קדימה, התקדמות ושיפור. ברגע שמתחילים אותו, זהו תהליך מתמשך, תנועה מתמשכת של טרנספורמציה. נדרש מהמטפח לאתגר הנחות יסוד בנוגע לעצמו ולעולם, להיות אדם חדש בכל שלב של הדרך, ואף פעם לא להיות מרוצה מספיק, לעשות מספיק או לסיים. תמיד קיים האידיאל האלוהי שמעל” …

גישות כאלה, המבוססות על הגוף, יכולות להיות מנוגדות למסורות “דתיות” המוכרות לנו במערב. שם הגוף, בכל דרכיו הגשמיים והמעוררים, הוא יותר נטל מאשר יתרון. הוא חוצץ בין העצמי לבין מימוש רוחני, במקום להיות חומר גלם למימוש רוחני.

אין זה אומר, כמובן, שהמחשבה או הרוח אינם מהותיים בעבודת הטיפוח העצמי של המטפח הסיני. ואכן, ניתוק מתשוקות, השתחררות מהחזקות, וניקוי של טומאות ושאר אי סדרים רוחניים, היו במשך זמן ארוך מרכיבים קריטיים בטיפוח; היכולת לרסן את המחשבות והתשוקות היא מהותית בתהליך זה. שליטה מוסרית עצמית היא אכן לעתים קרובות בסיסית ביותר. גם פה, ההתנקות, ההיטהרות, קרובה לאלוהִיות.

אלא, שעבור הטאואיסט ורבים אחרים, השניים הלכו לעתים קרובות יד ביד. כפי שכתב פעם הרופא המפורסם מהמאה   ה-7, סון סי-מיאו: “אם ברצונך להרגיע את הנפש, עָדֵן תחילה את האנרגיה הראשיתית. כשאנרגיה זו ממלאה את הגוף, הנפש רגועה והאנרגיה היא כמו אוקיינוס. עם אוקיינוס-האנרגיה ​​מלא עד גדותיו, המחשבה רגועה והנפש יציבה”.

משמעת ומערות

רמת המשמעת והמחויבות שנדרשו לשיטות אלה כשהן מוּנְחות כלפי מטרות גבוהות ורוחניות יותר, היו כה דרסטיות עד כדי שהן נכללו רק באליטה המיוחסת של סין המסורתית. הדרישות שנדרשו: זמן, משאבים, ואולי יותר מכל, כוח רצון, היו די והותר כדי לגרום אפילו לספורטאים הקיצוניים של היום להתחלחל מפחד.

חשבו כיצד כמה מטפחים מהזמן העתיק העניקו משמעות חדשה לגמרי למשפט “ללכת על זה או למות”. האדם היה מטפס למערה על צלע צוק בעזרת חבל, ואז חותך את החבל, נחוש לטפח להארה או למות – לאט ולבטח רעב – כשהוא מנסה. אחרים נטלו לעיתים קרובות שיקויים אלכימיים רעילים, כשהם מודעים לסיכונים שלהם. אלו לא היו אנשים הבורחים מהמציאות (אסקפיסטים), אלא אנשים מסורים מאוד שהתמודדו עם הפן הלוחץ ביותר של המציאות שהכירו: המצב האנושי. המוות לא היה ממש נתון המהווה אתגר.

זה סותר את הדימוי הפופולרי במערב של טאואיזם חסר דאגות ובודהיזם חמים ונעים. לדברי קירקלנד, זה קשור לסדרה של טעויות. לטענתו, הטאואיזם ואמנויות רוחניות מזרחיות דומות “לא הובנו כלל” ו”דמיינו אותם באופן מוטעה” במערב. אנשים נרקיסיסטים, בעלי נטיות מסחריות, הציגו שיטות כאלה בצורה שגויה כלימוד של “ללכת עם הזרם” ו”סתם להיות ספונטניים”. ואכן, ספרים כביכול על טאואיזם וזן נקראים למרבה הפלא כמו “מרק עוף לנפש”. התוצאה לדעתו של קירקלנד, היא ספרות הולכת וגדלה על הטאואיזם וְדוֹמַיו המסתכמים ב”קשקוש מטופש”.

“בטאואיזם, השגת המטרה הרוחנית לא הייתה מעולם דבר שקורה בצורה ספונטנית”, טוען קירקלנד, אלא “היא נבעה מתוך תהליך אישי תובעני, הדורש עבודה, מסירות והקרבה של העצמי”.

לדברי קירקלנד, המטרה של שיטות כאלה הייתה “להגיע למצב של קיום מרומם, באמצעות טיפוח חרוץ ושקדני של המציאויות העמוקות יותר של העולם”, ולא רק להפגת מתח, לשנת לילה טובה או לטיפוח שרירי בטן, אם כי הם עשויים להיות תוצרי לוואי של השיטה. “הישגים כאלה היו בדרך כלל מבוססים על תהליך של טיהור אישי ומודעות מוגברת ומשופרת של המציאות – כלומר, תהליך של צמיחה מוסרית, רוחנית וקוגניטיבית”.

חוקר אחר, אקירה אקאהורי, דן גם הוא בהשערה הזו, במונחי האמצעים והישגיהם. הוא כותב כי באופן מסורתי, “אפשר להיות בן-אלמוות רק על ידי מסירות טוטאלית לעבודה, ויתור על העולם הרגיל הזה לחלוטין, וחוסר פחד אפילו אל מול פני המוות”. לעתים, פירוש הדבר היה, שעות של תרגול יום יומי מסור בפועל. כמה מהמאמינים בשיטה היו מבצעים את תנועות התרגול והמדיטציות שלהם במשך יותר מתריסר שעות ביום, וזאת בנוסף ללימוד הכתבים וצריכת מזונות ותרופות שנרקחו בקפידה. תכניות כאלה, מבחינה מעשית, היו יכולות להתחיל רק בסביבת מנזר או בבידוד של מנזר הררי, או במערה. כך שרק הפרעה אחת בזמן לא נכון, הייתה עלולה להיחשב כאסון.

ומהי ההבטחה אם כן? על-פי אקירה: “חופש מוחלט של גוף ונפש הוא הגמול האולטימטיבי – אלמוות השָוֶוה לזה של שמים וארץ”.

לתוך הפארקים

בשנות השמונים של המאה העשרים בסין, זמן קצר לאחר מותו של מאו, כל העולם הזה יְפָנֶה דרך פחות או יותר לגלגול מחודש של המרדף הקלאסי. זו הייתה אמורה להיות גרסה מודרנית של אלמוות, ביחד עם כל הסממנים של הקידמה, כלומר –מתן תוקף מדעי, אישור של המדינה וזמינות להמונים. זה היה כמעט ההפך הגמור מהמרדף הפרטי, הדתי, האליטיסטי של אלמוות. בגלל זה, שיגעון הצ’יגונג, היה ביסודו ציבורי, חילוני וארצי.

“”צ’יגונג” (באופן מילולי – “עבודת אנרגיית הצ’י”), היה המונח שעוצב עבור גרסה חדשה זו של טיפוח גוף ונפש. השם עצמו הוטבע ב-1951, השם ירמז על התנתקות מהעבר: הדגש כעת היה על צ’י, צורה חומרית כלשהי של אנרגית חיים, והבריאות שהוא יכול להביא; המטרות הרוחניות המופשטות של פעם היו סוג של שריד מביך, או לפחות בעייתי, שריד שהוטבע על ידי -“אמונות טפלות” רבות.

כלשונו של המלומד היפני קוניו מִיורה, בעידן זה “מתרגל צ’יגונג ממוצע לא היה … מקשר מטרות רוחניות כלשהן לטכניקות. טוב לבריאות ולכן גם למשפחה ולמולדת, כיף לעשות זאת ודרך נחמדה לפגוש אנשים בצורה לא רשמית. ספורט חדש להמונים – זה נראה שזה הסתכם בכך”. קוראים לזה “יוגה לחיטוב הגוף” בסגנון סיני.

מה שחשוב לציין כאן, שמה שהיה פעם מרדף קשוח, תובעני ודון קישוטי למדיי, נועד בפעם הראשונה לציבור רחב שיוכל לטעום מפירותיו, גם אם לא את האידיאלים הגבוהים ביותר שלו. במילים אחרות, התועלות הבריאותיות הנעימות של התעמלות סינית ודומיה היו כעת נגישים להפליא. עם שחר, בסוף שנות השמונים, רוב הפארקים בסין התמלאו בחובבים נלהבים של צ’יגונג וטאי-צ’י. על פי הדיווחים, יותר מ-200 מיליון משתתפים מדי יום תרגלו כ-2,000 צורות שונות ויותר של צ’יגונג. “מאסטרים של צ’יגונג”, כפי שנקראו, יצאו בהמוניהם בתקופה זו, כשהם מציעים את מה שהיה בעבר תמסורת של שושלות פרטיות. בלשון הסינית הם “יצאו מההרים”. עבור רבים, עלילות הגבורה של עוצמה, כוח הריפוי והכוחות הקסומים המדהימים שלהם העמידו אותם כנעלים ונשגבים בזכות עצמם. לא משנה מה המקרה, צ’יגונג המעניק בריאות, נתן למיליונים טעימה מדברים גדולים יותר: על ידי שינוי מהלך המחלה, אפשר לשנות את הגורל. 

הכניסה של הפאלון גונג

נכון למקם את הפאלון גונג בהקשר הזה של הִתעלוּת אל הנשגב בעבר ובהווה. כמה אנליזות עשו זאת. המיקוד עד כה היה ברובו ברמה החברתית, או אם להתייחס בצורה היסטורית, הוא התמקד ברמה הקבוצתית ובמונחים של תנועות.

אבל עבור רבים ממתרגלי הפאלון גונג שדיברתי איתם בבייג’ינג, טייוואן וצפון אמריקה, התרגול הוא בראש ובראשונה עניין אישי עמוק, ורק במקום השני, אם בכלל, דבר חברתי. זו לא עוד “דרך נחמדה לפגוש אנשים” או “ספורט” בריא, כפי שהפך להיות הצ’יגונג עבור ההמונים בסין לאחר מאו. זו דווקא תנועה המתבוננת פנימה, לעומק, שמנסה להגיע לעבר האינסוף; רבים מכנים אותה “טיפוח פנימי”. עבור רבים, השיטה הכירה להם עולם פנימי –עולם של מחשבה עצמית. זה טעם של משהו גדול יותר, אפילו אלוהי.

בפאלון גונג רבים מצאו את האידיאל הטרנסצנדנטי מחדש. שילוב של הגוף והנפש בתכנית ממושמעת של טיפוח עצמי באסכולת הבודהא, הגישה של פאלון גונג לשלמות הייתה חזרה אחורה. מנזר סיני מהמאה ה-6 היה מרגיש בבית עם השיטה.

עבור רוב המתרגלים, היתרונות הבריאותיים היו בהחלט כרטיס הכניסה; רבים התחילו לתרגל בגלל כאבים ומחלות. כבר בהתחלה הייתה שמועה שהפאלון גונג “יעיל” בצורה יוצאת דופן, ויעילות יותר מכל דבר, היא זו שגורמת להחליט אם צ’יגונג כלשהו מהווה הצלחה או כישלון. אפילו ראשות המדינה בסין שקלה כך, כמו למשל “חדשות הביטחון הציבורי העממי”, ההוצאה לאור של משרד הביטחון הציבורי, שיבחה את מייסד הפאלון גונג על שנתן טיפולים בצ’יגונג ללוחמים בפשע שהפכו נכים. ההוצאה לאור הצהירה כי “לאחר הטיפולים הם הסכימו פה אחד שהם חוו שיפורים מדהימים.”

מה שהוכח כמגדיר את פאלון גונג זה, שבריאות אינה מטרה בפני עצמה, כמו ברוב אם לא בכל צורות הצ’יגונג האחרות, אלא תוצר לוואי לאורך הנתיב לטיפוח גוף ונפש; במקרה הטוב, זה יכול להיות אמצעי למטרה. אחרי הכול, הריפוי בצ’יגונג הסיני בן זמננו, הוא במידה רבה דבר חילוני, לא פלאי – דבר הקשור לצ’י.

בניגוד לכך אומר דיוויד אונביי, היסטוריון של הדת הסינית שכתב רבות על פאלון גונג: בפאלון גונג “המסר הוא מוסרי באופן עמוק”. ואכן, מצבו המוסרי של אדם מובן כאן כדי ליידע על בריאות או היעדרה; על חובות של מעשים רעים, או על “קארמה”, שבאוצר המילים הסיני, מתורגמת לסבל או לחוסר מזל. כמו בקהילות הטאואיסטיות המוקדמות, בריאות גופנית היא בסופו של דבר אינדיקציה הקשורה למצב המוסרי והרוחני הכללי של האדם.

רבים מהמתרגלים מספרים שההשפעות הגופניות החיוביות של פאלון גונג מתורגמות לסוג של הארה רוחנית: שיש משהו נוסף – מעבר. מעבר לצ’י ולתעלות הגוף יש דברים הרבה יותר גדולים ועמוקים. חוקים קוסמיים כאן הם אמתיים באותה מידה כמו בשר ודם, וככאלה ניתן ללמוד אותם כאילו היו מדע ואף להתנהל על פיהם. ההבטחה היא כמו בימים הקדומים, מרחיקת לכת: שינוי גוף-ונפש של האני, או אפילו “הארה”.

עם זאת, בפאלון גונג, הסיכוי להארה נגיש לכולם. הוא תמיד היה נגיש ומִיָדי ודרש רק את הנכונות של האדם להשקיע מאמץ בצמיחה האישית שלו. הכתבים של השיטה היו תמיד זמינים  בחינם ברשת, ללא שום תנאים ללימוד שלהם (כמו, גיל, רמת כושר, שכר טרחה).

אונביי מעיר: “כשאתה מדבר עם מתרגלי פאלון גונג, הם חוזרים שוב ושוב ושוב על המושג של להיות טוב, שהיקום עצמו הוא טוב … מה שאני גיליתי כשדיברתי עם אנשים הוא שקיימת [בשבילם] הנאה רבה ביכולת להקדיש עצמך להיות טוב”.

אני מאמין שזה מעיד על מה שאפשר אולי לכנות השמחות של המשמעת העצמית. במסע אחר שליטה עצמית שעליו סיפרו כה טוב המטפחים הדתיים הסינים, יש יותר מכאב וסכנה. כדי להיות מסוגל לשבת, ברגליים מצולבות בתנוחת “לוטוס מלא” למשך שעה זהו מאמץ פיזי, ודורש צורה מסוימת של שליטה; זו אחת הפעולות היום-יומיות של מתרגלי פאלון גונג. באופן דומה, קיים התרגול של האיפוק העצמי – ריסון המחשבות והתשוקות הפרועות שלא התייחסו אליהן פעם. אם אנו מאמינים לסון סי-מיאו ואחרים, אז עם שליטה כזו מגיע “אוקיינוס ​​של אנרגיה המלא עד גדותיו”. אני חושב שהטענה נשמעת נכון, לאחר שהתנסיתי באמנויות האלה. שקט פנימי, כמו בשליטה עצמית, מסתכם במעין שמחה עדינה שנראית אולי מעין חיוך, אך יתכן שאף פעם לא באה לידי ביטוי באופן מלא.

אם כן, עבור רבים “תרגול פאלון גונג שווה ערך לסוג של מהפך חיובי, תהליך של הטמעה לחוקים עליונים של הטבע והקוסמוס (שניתן לסכמם כ”אמת- חמלה- סובלנות”) וטיהור הגוף בדיוק כמו של הנשמה, הנפש.

לאור זה, רבות מהפעילויות של הקבוצה – לנוכח הדיכוי על ידי ראשות המדינה – הופכות מובנות כמו התגובה הממושמעת, הסבלנות, האופטימיות והנחישות העקשנית והעקבית. אלה הם אנשים הנטמעים יום יום בעולמות אחרים. הם אנשים החשים, על פי עדותם, שאין דבר פרט לקוסמוס הזורם בעורקיהם. העולם שלהם הוא קרקוע מסוג אחר, שלא צפוי שיתחלף על ידי גחמות היום.

זוהי רגישות, אוריינטציה, העוברת דרך התרבות הסינית ונתמכת מאוד על ידה. אם ההיסטוריה היא אינדיקטור כלשהו, ​​הוא (פאלון גונג) כאן כדי להישאר. רעיונות מסוימים הם עילאיים.

מחבר המאמר:
מתיו קוטולובסקי הוא דוקטורנט. סטודנט באוניברסיטת קולומביה הלומד דת ותרבות סינית