החיים אחרי עינויים

“מתרגל פאלון גונג מת במעצר משטרתי כל שלושה ימים, על פי מרכז המידע של הפאלון דאפא – וזה מדובר רק במקרים מאומתים.”

הוא שידר בהתרגשות למשטרת הביטחון המקומית: “מצאנו עוד אחת שמתרגלת פאלון גונג!”, נזכרת וואנג. מיד הופיעו כמה שוטרים ומיהרו לפנות את כולם מאזור ההמתנה של התחנה, לפני שהעבירו את וואנג למרכז מעצר מקומי.

איש הביטחון חיפש במזוודה של וואנג ומצא עלונים ותקליטורי DVD המסבירים על רדיפת המשטר הסיני נגד פאלון גונג (פאלון דאפא) וחושפים את קמפיין התעמולה של המק”ס להכפיש את השיטה הרוחנית. המשטרה דרשה לדעת ממי היא השיגה אותם והיכן ייצרו אותם.

בבית המעצר היא נאבקה כל כך שהשוטרים לא הצליחו לקשור אותה. אז הם הטיחו את ראשה בקיר והחלו להצליף בראשה ובפניה בסרגל מתכת משולחן המשרד הסמוך.

“היה הרבה דם. האף והפה שלי דיממו והם הרסו לי את עור התוף בשתי האוזניים”, מספרת וואנג, המתגוררת כיום בניו יורק (ומרכיבה עזריי שמיעה).

“חשבתי אז דבר אחד: ‘גם אם אמות, לא אסגיר שמות של האחרים'”, היא נזכרת באמצעות מתרגם. “ואני לא אוותר על האמונה שלי”.

אבל המחיר היה גבוה.

בשבע השנים הבאות היא שהתה בכלא, בנפרד מבעלה ומבתה הצעירה. וואנג סבלה שטיפת מוח, חקירה, ריסון פיזי, מכות, האכלה בכוח, מניעת שינה ועינויים פסיכולוגיים.

“הם קישרו כל דבר ל’טרנספורמציה’– שמשמעותה שאתה חותם על הצהרה האומרת שלא תתרגל עוד פאלון דאפא”, מספרת וואנג. “אם אתה לא חותם, הם לא היו נותנים לך לראות את המשפחה, או שמפטרים אותך מהעבודה, או שגורמים לעמיתים לעבודה שלך להסתבך בצרות, או שהשוטרים ייענשו. כי היו להם מכסות למלא”.

ואם אכן חתמת על הצהרה, זה לא היה סוף העינוי הפסיכולוגי; היית מגויס לעזרה לחייב מתרגלים אחרים לעבור את התהליך ולחתום.

השקת הרדיפה

וואנג ובעלה לי נכנסו ויצאו ממחנות עבודה בכפייה, ממרכזי שטיפת מוח ובתי כלא באופן קבוע ועקבי במשך תקופה של יותר מעשר שנים, פשוט משום שהם סירבו לוותר על אמונתם בפאלון גונג.

כאשר הזוג התחיל לתרגל לראשונה ב-1998, המשטר הסיני תמך בפאלון גונג, המבוסס על עקרונות של אמת, חמלה וסובלנות. אבל הקומוניזם התומך באתאיזם כמו גם המספר הרב של מתרגלי פאלון גונג הפחיד את מנהיג המפלגה הקומוניסטית דאז, ג’יאנג דזה-מין והוא הורה על קמפיין רדיפה כלל ארצי נגד פאלון גונג ביולי 1999.

ילדות גנובה

פו-יאו הייתה בת 6 בלבד כשהוריה נעלמו לראשונה למערכת מחנות העבודה בכפייה בסין.

“הייתי מבולבלת, לא הבנתי מה קרה”, אומרת פו-יאו, כיום בת 24 ומתגוררת בניו יורק. “אבל ידעתי שההורים שלי צודקים, כי הם הגנו על מה שהם מאמינים בו”.

הנחישות של ​​הילדה הקטנה נבחנה בכל רמה ורמה. בבית הספר היסודי עמיתיה לכיתה נידו אותה וירקו על ספריה כשהמורים מסתכלים; הוריה בקושי היו בסביבה; והדבר הקבוע היחיד בחייה הייתה סבתה, שהייתה חולה מדאגה לגבי בנה וכלתה.

אבל לא ניתן לראות כעס או טינה בהתנהגותה. לדבריה, היא ידעה לכל אורך הדרך שהוריה לא ביצעו פשעים.

“יש לי כבוד עצום למה שהם עשו ולמה שהם סבלו”, מספרת פו-יאו.

וואנג אמרה שליבה עדיין כואב כשהיא חושבת על הניתוק מבתה. “אחרי שלקחו אותי, דאגתי הכי הרבה לבת שלי – היא כל כך צעירה, איך היא תתמודד עם כל זה”?

וואנג נזכרת שפעם אחת כשפו-יאו ביקרה בכלא, וואנג שאלה אותה, “האם היית מעדיפה שאחתום ואוותר ואחזור הביתה, או אשמור על האמונה שלי ולא אפעל נגד מצפוני? אם אוֹמַר את האמת, הם יחזיקו אותי כאן”.

וואנג מספרת: “בכיתי והיא ניגבה את דמעותיי ואמרה, ‘אימא, את חייבת להיות ישרה. את לא יכולה לומר שפאלון דאפא הוא רע'”.

נאלץ לבחור

בפעם הראשונה כשנסע מעיר הולדתו, טיאן-ג’ין, כדי למחות נגד הרדיפה, אביה של פו-יאו, לי, נקרע לגזרים. זה היה באוקטובר 1999 וכיכר טיאננמן הפכה למקום העיקרי להפגין בגלל קרבתו למתחם הממשלה ובגלל הזיכרונות שעדיין נשמרו מטבח הסטודנטים ב-1989.

“חיבקתי את הבת שלי בבוקר, בוכה, חושב שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שאי פעם אראה אותה”, מספר לי, שהיה מנחה טלוויזיה מצליח.

הוא הכיר את הסיכונים במחאה שקטה – מאז יולי 1999 נעצרו עשרות אלפי מתרגלי פאלון גונג ונזרקו למחנות עבודה בכפייה ולמרכזי שטיפת מוח. הוא שמע סיפורים איומים על עינויים ומוות.

אבל הוא חווה גם את הנס האישי שלו מהתרגול בשיטה. הוא סבל מהפטיטיס בי בצורה כרונית, ועד יולי 1998 אמרו לו שהיא לא ניתנת לריפוי. הוא התחיל לתרגל את תרגילי הפאלון גונג וללמוד את הכתבים, ובמשך מספר שבועות, מספר לי, גופו הפך חזק ובריא. זה היה לפני כ-18 שנה.

זה מה שהקל על החלטתו להגיע לכיכר טיאננמן. “פאלון דאפא נתן לי הזדמנות שנייה וצריך לתרגל אותו בחופשיות בסין”, אומר לי. “אם אני לא אדבר בגלוי למענו, מי יעשה זאת? אבל הלכתי לכיכר טיאננמן במחשבה שאני עלול כנראה להיהרג”.

הוא נעצר כמעט ברגע שרגלו דרכה בכיכר, וכעבור מספר ימים לי נשלח לשלוש שנים במחנה עבודה בכפייה. לא היה שופט ולא חבר מושבעים, רק שוטר שהקריא את גזר הדין מתוך פיסת נייר. לי לא ביצע פשעים כלשהם, לא הוסברו כתבי אישום כלשהם, ולא הייתה לו שום דרך לערער. הוא עמד להיות עצור באופן בלתי חוקי למשך שנים פשוט משום שהוא תרגל פאלון גונג.

“הייתי אזרח טוב. זה לא היה הגיוני כלל”, הוא מציין.

ראשו גולח, הוא קיבל מדים של הכלא בצבע כחול נייבי, והוקצה לו דרגש עליון בחדר זעיר עם שש מיטות קומתיים. לא היו מזרנים; האסירים ישנו ישירות על לוחות העץ והייתה להם שמיכה רק אם משפחתם שלחה אחת.

“בגלל שהיה חשוך ולח, אצל רוב האנשים התפתחו כיני גוף או חבורות”, מספר לי. “בלילה היית יכול לנגב כך סתם עם היד את לוחות העץ ולהרוג פשפשים רבים.”

כל בוקר הם היו צריכים להסיר את השמיכות שלהם ולהציע את מיטותיהם בצורה מושלמת עם סדינים לבנים כשלג ושמיכות ירוקות שהסוהרים סיפקו. אסור היה לשבת או לשכב על כלי המיטה האלה – הם נועדו אך ורק לתצוגה, למקרה שבכירי ממשלה יבקרו בכלא.

האוכל היה איום ונורא.

הירקות היו רקובים. הם פשוט זרקו אותם לא שטופים לסיר והרתיחו אותם”, הוא מספר. “דייסת האורז הייתה מעורבת במי ברז ובקושי הכילה אורז”. עד היום, לי אינו יכול להתמודד עם אכילת חצילים או גזר.
הוא קיבל חמש לחמניות מאודות ביום, שהכילו לעתים קרובות צואת חולדות. “הלחמניות מהבוקר ומהלילה השחירו. ואלה שבארוחת הצהריים היו מעט לבנות יותר”, הוא נזכר.

“לי בילה 16 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע במשך יותר משנתיים, בתפירת כדורי-רגל להנצחת גביע העולם בכדורגל 2002 (מונדיאל פיפ”א) – וכל זה בזמן שהוא כלוא בתנאים עלובים, ללא שכר, מורעב ומעונה”.

הוא היה צריך להשלים הכנת 4 כדורים ביום, לא משנה מה. לכל כדור נדרשו כ-1,800 תפרים, עבור 32 פאות המורכבות מ-20 טלאים משושים ו-12 טלאים מחומשים. אצבעותיו הזדהמו לעתים קרובות וניגר מהן דם ומוגלה מהרעלים בעור המזויף של הכדור, במיוחד אם הוא דקר את עצמו בטעות עם המחט.

“עבדנו מ-6:00 בבוקר ועד לפחות 22:00 בלילה”, מספר לי. “נחשבתי למישהו העובד יחסית מהר; אנשים שלא סיימו את מכסת עבודתם הוכו”.

בפעם הראשונה שלי ג’ן-ג’ון נעצר ונכלא, הוא נחשף במהלך החקירה לטכניקת עינויים הנקראת “תנוחת האווירון”. לאחר שהיה בתנוחה זו יותר מחצי שעה, אחד השוטרים בעט בלי, הפיל אותו לרצפה והמשיך להכותו.

מכות התרחשו לעיתים קרובות גם על ידי אסירים אחרים (בדרך כלל המרושעים ביותר, אומר לי), שהיו מעוניינים להתחנף לסוהרים. במקרה של לי, זה היה אסיר שהורשע בשל שעבוד אדם בביתו למשך שנים.

במשך שעתיים, כל לילה לאחר העבודה, נאלצו לי ושאר מתרגלי הפאלון גונג לשבת כפופים על שרפרפים קטנים ולהביט ברצפה. אם העזו להביט זה בזה, הם הוכו.

אמרו לו שאם יכתוב הצהרה בה הוא מתחייב להפסיק לתרגל פאלון גונג הוא יהיה פטור מפגישות “לימוד” אלה. כמה חודשים לאחר מעצרו, כשהוא מותש וחש חסר תקווה, הוא עשה זאת.

“אבל הרגשתי נורא”, מספר לי. “לפני שכתבתי את ההצהרה, זה היה עינוי פיזי; אחרי שכתבתי את זה, זה היה עינוי מוסרי-פסיכולוגי”.

זמן לא רב לאחר מכן הוא חזר בו מהצהרתו וביקש משוטר להחזיר את מסמך ההצהרה. השוטר סירב והוא קיבל עונש נוסף. אך הנטל הפסיכולוגי הוסר ממנו.

פו-יאו ראתה את אביה רק ​​פעמיים בשנה. כשהיא מופרדת מאחורי זכוכית ומדברת אתו באמצעות טלפון, היא עודדה אותו להמשיך לחיות.

“פו-יאו כתבה לי לעתים קרובות מכתבים כשהיא אומרת: ‘אתה צריך להיצמד לערכים שלך'”, מספר לי.

לי שוחרר לאחר תום תקופת הכליאה הראשונה, אך כעבור 18 חודשים הוא נעצר שוב ונכלא ל-4 שנים.

השפעות על אומה

קשה להעריך את מספר המשפחות שהושפעו ישירות מהרדיפה בסין, אמר לוי בראודה, דובר מרכז המידע של פאלון דאפא בארה”ב.

בשנת 1999, כאשר החלה הרדיפה, עם 70 עד 100 מיליון איש שתרגלו, פירוש הדבר שאחד מכל 13 אנשים הפך ל”אויב המדינה”, אמר בראודה דרך דוא”ל.

“אם אתה לוקח אחד מכל 13 מכלל האוכלוסייה, משמיץ אותם וגורם למשפחותיהם לפנות נגדם, איזו השפעה יש לזה? זה קטסטרופלי”, הוא אמר.

זוהי טכניקה נפוצה במשטר הסיני לאלץ בני משפחה לפנות זה נגד זה, ציין בראודה. זה מבטיח את המטרה הסופית של שליטה על אנשים באמצעות פחד, והיא שוכללה במהלך מהפכת התרבות בשנות ה-60 וה-70.

“במובן מסוים, הרדיפה נגד פאלון גונג היא רק התפרצות המאמץ האחרון של המפלגה הקומוניסטית (המק”ס) לשלוט בליבם ותודעתם של האנשים”, אמר בראודה.

הוא הציע הסבר מדוע הורים בוחרים להמשיך לתרגל פאלון גונג בזמן שהם יכולים פשוט להפסיק ולשמור על אחדות משפחותיהם.

“פאלון גונג הוא חיוני לאדם רוחני, אז אתה מבקש מהם להרוג את רוחם. כמו כן, לא בדיוק מניחים להם אם הם ‘מצהירים שהם מוותרים’. לעתים קרובות הם צריכים להצטרף לתהליך של המק”ס ‘להמיר’ אחרים … כך שזה מעבר רק לוויתור על מי שהם”.

אחרי הכלא

בסופו של דבר, המשפחה התאחדה ב-2009, לאחר שוואנג שוחררה; לי השתחרר מאז נובמבר 2006, כשפו-יאו הייתה בת 14.

וואנג לא יכלה לחזור לעבודתה כמורה בבית הספר ולי נאלץ לעזוב את תפקידו כמגיש חדשות כבר בפעם הראשונה שנעצר.

הם פתחו עסק לתכנון חתונות והחנות שימשה גם כמקום עבורם לספר לאנשים את הסיפור שלהם על הרדיפה וכדי לסתור ולנטרל את התעמולה של הממשל נגד פאלון גונג, שכולם בסין ראו בתקשורת הממלכתית.

“הסיבה היחידה שלא הוחזרנו לכלא הייתה מפני שראש הלשכה המקומית לביטחון פנים היה חבר משפחה ותיק והוא ידע שבעלי ואני אנשים טובים ונדיבים”, אומרת וואנג. “הוא הגן עלינו, אבל הממונים עליו הפעילו עליו כל הזמן לחץ עצום לרדוף אותנו”.

וואנג סיפרה כי ההחלטה לצאת מסין נבעה בין השאר מכך שהם היו מודאגים מפגיעה בחברם, כמו גם מביטחון משפחתם.

“תמיד יש חשש בלבי, שמשפחתי תיפרד שוב. תמיד דאגנו שמא המשטרה תבוא לדפוק על הדלת; היינו מודאגים מכך שבני משפחה אחרים ייעצרו; דאגנו שבתנו תיעצר”, היא מספרת.

להגיע לחופש

בשנת 2014 הם מצאו דרך לברוח ולבקש מקלט באמריקה.

הרגע שכמעט עצר את ליבם היה כשהגישו טופס לקבלת דרכון במשרד הדרכונים. באחד השלבים האחרונים, הם נתנו את טביעות האצבעות שלהם שהוכנסו למחשב.

“הפקידים קפאו והביטו זה בזה”, אמר לי. “ואז הפקיד התקשר ואדם שהיה מעבר לקו הטלפון אמר להם לתת לנו את הדרכונים שלנו”.

הם הגיעו לאמריקה ב-15 ביולי 2014.

“כשדרכנו על אדמת ארה”ב, כל הפחדים שלנו התאדו; הדאגות והחרדות שלנו נעלמו. סוף סוף הגענו לשלווה”, אומרת וואנג.
“אבל את הטראומה הפסיכולוגית קשה מאוד למחוק, וכשאני נושמת את האוויר הצח ונהנית מזכויותיי ומחופש האמונה שלי כאן, אני לא יכולה שלא לחוש כובד בלבי מדאגה לאזרחים בסין”.

המשפחה שמעה בחדשות כי 20 מתרגלי פאלון גונג נעצרו בעיר מגוריהם, טיאן-ג’ין, ב-7 בדצמבר 2016.

וואנג אמרה כי התקשרה מיד למרכזי המעצר המקומיים כדי ללחוץ על גורמים רשמיים לשחרר אותם.

“אני מכירה כמה מהמתרגלים. אני רוצה לעשות מה שאני יכולה לעזור להציל אותם כדי שלא יסבלו את מה שסבלתי”, היא אומרת.

בניו יורק היא מבלה זמן רב ככל האפשר באתרי תיירות פופולריים כדי לחלק מידע על הרדיפה למבקרים מסין.

לי, כיום בן 45, עובד בטלוויזיה) NTD חברה אחות של אפוק טיימס) המשדרת חדשות ותוכניות לא מצונזרות אודות סין ברחבי העולם ולסין עצמה באמצעות לוויין. זו התאמה מושלמת עבורו.

פו-יאו הלכה בעקבות אביה בלימודי שידור וקריינות. היא הצטרפה אליו ל-NTD  וכעת היא מגישה חדשות.

“בכל פעם שאני עובדת על סיפורי חדשות בהקשר לרדיפה נגד פאלון גונג בסין, התמונות קורעות לי את הלב רק מלהסתכל עליהן; הן מעלות בי כל כך הרבה זיכרונות כואבים”, אומרת פו-יאו. “אבל בדיוק בגלל שהדברים הנוראיים האלה קורים מוטלת עלינו האחריות לחשוף אותם”.

היא נישאה בשנה שעברה, וארבעתם גרים בדירה צנועה בקווינס שבניו יורק. זהו בית מאושר והמשפחה קרובה זה לזה. וואנג מחליקה את שערה של פו-יאו מעיניה; לי וּוואנג מחזיקים ידיים לזמן קצר; הם עדיין מביטים זה בזה כאילו הם לא מאמינים שזה אמתי.

אבל, הזיכרונות הכואבים לעולם אינם מרוחקים.

וואנג מנסה להסביר: “לפעמים כשאני לבד, חושבת על חוויותיי בכלא, אני יודעת שאם לא הייתי מתרגלת פאלון דאפא, לא הייתי מסוגלת לשרוד. הכאב הזה, זה לא רק פיזי, זהו כאב מסוג אחר”.

“את לא אדם רע, את רוצה להתפתח להיות אדם טוב עוד יותר, אבל המשטר משתמש בדרכים הברבריות והרעות ביותר – משהו שאנשים טובים אפילו לא יכולים לדמיין – כלפי מתרגלי הפאלון גונג האלה, לנפש שלהם, כדי לנסות להרוס אותם ממש מהיסוד; זה לא בצורה פיזית, אלא מבחינה פסיכולוגית, גורמים לך להשתגע כך שאין לך תקווה לחיים”.

מתרגל פאלון גונג מת במעצר המשטרה כל שלושה ימים, על פי מרכז המידע של פאלון דאפא – וזה מדובר רק במקרים מאומתים.

תרמה למאמר הזה: אירֶן לו-או

—

המאמר המקורי מ”האפוק טיימס” באנגלית וניתן לקרוא אותו בלינק: here: http://www.theepochtimes.com/n3/2213514-life-after-torture/